בע"מ 421/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.12.2018 (עמ"ש 11327-01-18, השופט ס' ג'יוסי , השופטת

א' אלון והשופטת העמיתה ש' שטמר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש 1 (להלן: המבקש ) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 26.11.17 (תמ"ש 3350-08 ו-תמ"ש 14829-11-16, השופט נ' סילמן ).

2.

המבקש והמשיבה היו בעבר בני זוג. ביום 29.7.2000 חתמו השניים על הסכם נישואים מסוג "עקד" ובהמשך עברו להתגורר יחדיו בבית הבנוי על קרקע בבעלות המבקש 2, אביו של המבקש (להלן: האב ), ששאלת הזכויות בו כיום היא חלק מהמחלוקת בין הצדדים. במהלך שנות הנישואין נולדו לשניים שתי בנות.

3.

הנישואים לא צלחו. ביום 6.2.2007 עזבה המשיבה את הבית, וביום 17.1.2008 הצדדים אף התגרשו על פי פסק דין של בית הדין השרעי. אחת מבנותיהם של בני הזוג נפטרה בינקותה, ובתם המשותפת השנייה נותרה במשמורת המבקש. בהמשך, כל אחד מבני הזוג חזר ונישא, ולכל אחד מהם נולדו ילדים נוספים. המבקש ממשיך לגור בבית גם כיום עם משפחתו.

4.

מקורה של הבקשה שבפני בהליכים שנסבו על חלוקת הרכוש בין הצדדים. בשלב זה לא נדרש פירוט מלא של הליכים אלה. לצורך ההמשך, די יהיה בכך שאציין כי ביום 24.6.2015 קבע בית המשפט לענייני משפחה שהמשיבה זכאית לסך של 450,000 שקל, המהווים מחצית משווי הבית.

5.

שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. המבקש הלין על הקביעה שהמשיבה זכאית למחצית משווי הבית, ואילו המשיבה טענה שהבית הוענק למבקש ולה במתנה, ולכן היה מקום להכיר בזכותה הקניינית בו. בתמצית יאמר כי בית המשפט המחוזי דחה הן את ערעורה של המשיבה והן את ערעורו של המבקש, למעט בכל הנוגע לחיוב המבקש בתשלום מחצית משווי הבית

(עמ"ש 11098-09-14, השופטת י' וילנר ). בהמשך לכך, חזר התיק לדיון בבית המשפט לענייני משפחה לאחר שהאב צורף להליך, ואף הגיש תביעה לביטול המתנה שנתן.

6.

פסק הדין שנתן בית המשפט לענייני משפחה בשלב זה הוא העומד ביסוד ההליך דנן. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין לקבל את הטענה לפיה האב לא הבין את תכנם של המסמכים שעליהם חתם בעניין הענקת המתנה. בהמשך לכך, ומשהכיר בעסקת המתנה, בית המשפט לענייני משפחה הכריע כי האב לא הצליח להוכיח שהתקיימו התנאים המאפשרים חזרה ממנה. על כן, נקבע כי המשיבה היא בעלת מחצית מהזכויות הקנייניות בבית. בהתאם לכך, בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בבית תוך חלוקת התמורה

בין בני הזוג. לצד זאת, המשיבה חויבה לשלם למבקש 17,320 שקל במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים.

7.

כל אחד מן המבקשים הגיש ערעור על פסק דין זה, ובית המשפט המחוזי דחה את שניהם. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט לענייני משפחה. בפרט, באשר לטענות בדבר יכולת האב לחזור בו מהמתנה, בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא הוצגו ראיות מספקות לביסוס הטענה בדבר "התנהגות מחפירה" של המשיבה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה טענות נוספות שהעלה המבקש, בין היתר באשר לכך שהמשיבה אינה זכאית לזכויות בבית מאחר וזה נבנה טרם הנישואין.

8.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקשים

טוענים שנפלו בו שגיאות עובדתיות ומשפטיות רבות וכן שהיו בהליך פגמים דיוניים העולים כדי עיוות דין. בכלל זה, המבקשים שבים ומעלים טענות בעניין

הסעד המקורי שביקשה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה, שלא כלל התייחסות מפורשת לזכויותיה מכוח עסקת המתנה, וסבורים שבית המשפט המחוזי שגה באופן שבו נעתר לבקשת המשיבה ביחס לתיאור של פרטי הבית.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, ובשתיהן ניתנו פסקי דין המבוססים על הממצאים העובדתיים ויישומו של הדין הקיים . חרף הטענות שהעלו המבקשים, לא השתכנעתי כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין, או כי הסוגיות שהועלו מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.