בע"מ 4252/14 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) הם בניו של המבקש 1 ואחיו של המבקש 3. הארבעה מחזיקים במניות של המבקשת 2 (להלן: החברה ), שהמבקש 1 שולט בה. בכתבי תביעה שהגישו המשיבים נגד שלושת המבקשים נתבקשו סעדים להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; וכן נכללו טענות הנוגעות לשוויי המשוער של החברה. בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי נדונה השאלה אם יש לראות בסעדים שנתבקשו משום סעדים כספיים שיש לשום אותם ולשלם בגינם אגרה כתנאי לכך שבית המשפט ייזקק להם, בהתאם להלכת רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (20.6.2006)), או שמא נתבעו סעדים ששוויים אינו ניתן להערכה ושהאגרה שיש לשלם בגינם בתור שכאלה נמוכה במידה משמעותית.

2.

רשם בית המשפט לענייני משפחה (כב' הרשם (כתוארו אז) ע' שילה ), שופט בית המשפט לענייני משפחה שדן בערעור על החלטתו (כב' השופט נ' פלקס ) ושופט בית המשפט המחוזי שדן בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בערעור על החלטת הרשם (כב' השופט ב' גרינברגר ) היו כולם תמימי דעים כי יש לראות בחלק מהסעדים שנתבקשו כסעדים כספיים לצורך תשלום אגרה והורו למשיבים לשום את תביעותיהם ולשלם אגרה בהתאם. או אז עתרו המבקשים לקבוע כי טענות המשיבים בכתבי התביעה באשר לשווייה של החברה מחייבות את האחרונים לעניין שומת הסעדים הכספיים הנגזרים משווי החברה, ועל כן יש לחייבם בתשלום אגרה לפי שווי זה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בקובעו כי הטענות שנכללו בכתב התביעה בנושא זה נתכוונו לבטא את העוול שנגרם למשיבים לטענתם, ואין לראות בהן משום הצהרה המחייבת את המשיבים לצורך שומת הסעדים שביקשו.

3.

הבקשה שלפניי מכוונת לקביעה זו ונטען בה, בעיקרו של דבר, כי בהתאם לרציונל שבבסיס ההלכות ברע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ , פ"ד נז(1) 717 (2002) וע"א 10537/03 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ (6.9.2004) – יש לחייב את המשיבים לשלם אגרה כנגזרת משווי החברה כפי שנטען בכתבי התביעה, ושממנו גזרו האחרונים את היקף הפגיעה הנטענת בזכויותיהם. לטענת המבקשים, המשיבים נקבו בהערכת שווי גבוהה בכתבי התביעה כדי להלך עליהם אימים ולהעצים את היקף הפגיעה הנטענת, ואילו כעת – משהורה להם בית המשפט לשום את שווי החברה ולשלם אגרה בהתאם, השתנתה התמונה והם העריכו את שווייה בסכום נמוך במידה ניכרת. לטענת המבקשים, אין לקבל התנהלות דיונית זו, וכדי לתמרץ תובעים פוטנציאליים להימנע מכך – יש לכבול את המשיבים להערכה שמסרו כאמור לצורך תשלום האגרה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי למסקנה שדינה להידחות. עסקינן, למעשה, בבקשת רשות לערער ב"גלגול רביעי", לאחר ששלושה מותבים נדרשו לעומקה של הסוגיה בהחלטות מקיפות ומעמיקות; בית המשפט המחוזי הטעים בסוגיה זו:

"עמדת [המבקשים] כאילו שיש בהערות [המשיבים] באשר לשווייה המשוער של החברה כדי לחייבם באשר לאגרה המינימאלית אשר עליהם לשלם, וכי כב' הרשם בהחלטתו ובית משפט קמא בפסק דינו בערעור, סבורים ככה אף הם, אינה מקובלת עלי. גם כב' הרשם וגם בית משפט קמא לא קבעו כלל בשום מקום בהחלטותיהם, כי הערות אלו של [המשיבים] מחייבות אותם בסוגיית האגרה; ההיפך הוא הנכון [...] אני סבור כי אין בהצהרות [המשיבים] באשר לערך החברה אלא תיאור העוול הנטען בקיפוח זכויותיהם בחברה, אבל אין בהן כל כוונה כהצהרה מחייבת באשר לערך התביעה לצרכי אגרה" (פסקה 36 להחלטה).

5.

הנה כי כן, החלטותיהן של הערכאות הקודמות בנושא זה נוגעות למשמעות הקונקרטית שיש לייחס לטענות של המשיבים בנוגע לשווי החברה, ולשאלה אם יש לקבוע כי הן משתיקות את האחרונים מלטעון אחרת בנושא זה ככל שמדובר בשומת הסעדים הנתבעים ותשלום אגרה בגינם. זוהי קביעה פרטנית ונסיבתית שאינה מקימה עילה למתן רשות ערעור לפי אמת המידה שנקבעה ב ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). הדברים נכונים ביתר שאת שעה שעסקינן, כאמור, בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" שנסבה על החלטה בסוגיה דיונית באופייה אשר אינה מסיימת את ההליך. מן הראוי לשים סוף למחלוקת דיונית זו ולאפשר להליך להתנהל לגופו של עניין.

6.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא, ועמה הבקשה להארכת תוקפו של צו התליית ההליכים. דיוני ההוכחות הקבועים בבית המשפט לענייני משפחה יתקיימו במועדם וכסדרם. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.