בע"מ 426/21 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת תבעה את המשיב 1, בעלה לשעבר, והמשיב 2, אביו, על זכויות בנכסים שונים. בין היתר, היא ביקשה להכריז שיש לה זכויות בבית שהתגוררה בו עם המשיב 1 וילדיהם בתום נישואיהם (להלן: הנכס ). בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ע' שילה ) דחה בפסק דין חלקי מיום 27.4.2020 את הבקשה. נקבע שהנכס רשום במרשם המקרקעין על שם המשיב 2; שאין מדובר ברישום כוזב; ושהמשיב 2 לא התכוון להעביר את הנכס על שם המשיב 1. המבקשת הציגה מסמכים שונים לתמיכה בטענתה שהמשיב 2 העניק את הנכס במתנה למשיב 1, אולם בית המשפט מצא שחלקם מתייחסים לנכס אחר, ואחרים אינם מבססים עסקת מתנה (או עסקה שהושלמה). עוד הוחלט שהמבקשת לא הוכיחה את טענותיה בדבר השקעה של בני הזוג ברכישת הנכס, בבנייתו או בשיפוצו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הואיל והנכס לא היה שייך למשיב 1, המבקשת לא יכלה לקנות בו זכויות מכוח שיתוף ספציפי; וממילא מצב היחסים בין בני הזוג בתקופה הרלוונטית אינו מאפשר להניח שיתוף בנכסים ביניהם. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא מ' סובל והשופטים ד' טפרברג ו מ' ליפשיץ-פריבס ) דחה ביום 22.12.2020 את ערעור המבקשת. נקבע שהגרסה העובדתית המקורית של המבקשת נמצאה שגויה מיסודה; שבית המשפט לענייני משפחה נתן לה הזדמנויות לתקן את כתב התביעה, אך היא עמדה על גרסה זו; ושבגרסה עובדתית חדשה, בדבר ערבוב כספים בין המשיבים, אין תוחלת להכרעה בדבר הבעלות בנכס.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת שהערכאות קמא התעלמו מ"ראיות זהב" שמוכיחות את העברת הבעלות בנכס מהמשיב 2 למשיב 1; שיש לקבלן כדי למנוע עיוות דין; ושמכוח שיתוף ספציפי קמו למבקשת זכויות בנכס.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין .

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.