בע"מ 4272/15 פלוני נ. פלוני

1.

ברקע הבקשה שלפניי סכסוך בין בני זוג שהתגרשו על חלוקת רכושם. כעולה מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1988 באנגליה ועלו לישראל בשנת 1997. החל משנת 2002 החלו בני הזוג להתגורר בשתי דירות נפרדות באותו בניין. הדירות נרכשו במהלך חיי הנישואים של בני הזוג והיו רשומות על שם המבקש (להלן: הדירות בירושלים ) . בצד הפירוד הפיזי המשיכו בני הזוג לקיים מסגרת חיים משותפת בהיבטים מסוימים, לרבות גידול משותף של בתם הקטינה (להלן:

הבת ) . בשלהי שנת 2009 הגישה המשיבה תביעות לבית המשפט לענייני משפחה לחלוקת הרכוש שצברו היא והמבקש במהלך נישואיהם; ולמשמורת על הבת ולמזונותיה. סמוך למועד הגשת התביעות עזבה המשיבה את הדירה שבה התגוררה עם הבת. בד בבד הגישה המשיבה תביעה לגירושין לבית הדין הרבני ובתחילת שנת 2010 התגרשו בני הזוג.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' הכהן ) קיבל ביום 9.12.2014 את תביעתה הרכושית של המשיבה באופן חלקי; ודחה את תביעתה למשמורת על הבת. נקבע כי על הצדדים חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973; וכי המועד לעריכת איזון המשאבים במקרה דנן הוא יום הגשת התביעה על ידי המשיבה ולא המועד שבו עברו הצדדים לגור בדירות נפרדות (בשנת 2002) כפי שטען המבקש. בית המשפט קבע שהדירות בירושלים משותפות לבני הזוג, תוך שהוא דוחה את טענת המבקש כי ישנן ראיות לכך שלא הייתה כוונה בין הצדדים לשיתוף בדירות. בנוסף הכריע בית המשפט בשאר השאלות הרכושיות והממוניות שהיו במחלוקת בין בני הזוג. יוער כי בית המשפט דחה חלק מטענות המשיבה לגבי פיצויים שהייתה זכאית להם לכאורה; וכמו כן קבע כי היא חבה במשותף בחובותיו של המבקש שנצברו עד למועד הגשת התביעה. המבקש ערער על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' סובל , ד' מינץ ו ב' גרינברגר ) דחה ביום 28.4.2015 את הערעור בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תוך שהוא מאמץ את ממצאי העובדה ואת המסקנות המשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה שקבע שהמועד לאיזון המשאבים הוא בעת הגשת התביעה על ידי המשיבה ולא בעת הפירוד בשנת 2002; וכי שגה שקבע שבין הצדדים הייתה כוונה לשיתוף בנכסים במהלך חיי הנישואים. לטענת המבקש, גרסת המשיבה – שאומצה ברובה על ידי בית המשפט לענייני משפחה – רצופה בסתירות ובאי דיוקים שבית המשפט העלים מהם עין. המבקש ממשיך וסוקר באריכות שגיאות וסתירות שנפלו לשיטתו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה ובמסקנות המשפטיות שהסיק מהן, ושכתוצאה מהן נגרם לו – כך המבקש – עיוות דין. בנוסף טוען המבקש כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה – שאומץ ללא בחינה מהותית על ידי בית המשפט המחוזי – משנה הלכות קיימות ומצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. חלק הארי של טענות המבקש מופנות לקביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט לענייני משפחה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ודאי לא ב"גלגול שלישי" ( בע"ם 5270/13 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (22.5.2014)). כמו כן, טענות המבקש תחומות לגדרי המחלוקת בינו לבין המשיבה ואינן מגלות כל עילה למתן רשות לערער לפני בית משפט זה (ראו: בע"ם 3001/15 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (24.6.2015); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). טענת המבקש בדבר סטיית בית המשפט לענייני משפחה מהלכות קיימות נטענה בעלמא וללא פירוט או נימוק. בנוסף, לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין במידה המצדיקה ערעור ב"גלגול שלישי". מטעמים אלה ראיתי לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.