פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"ם 433/19
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור ובקשה
לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.12.2018 בעמ"ש
23205-11-17 שניתן על-ידי כבוד הנשיא א' אברהם והשופטים ע' טאהא ו-ג' צפריר
בשם המבקשת:
עו"ד עינב רוזנבלט
בשם המשיב:
עו"ד שושנה אטד
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.12.2019 (עמ"ש 23205-11-17, הנשיא א' אברהם והשופטים ע' טאהא ו- ג' צפריר ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה. בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה מיום 2.11.2017 (תמ"ש 36985-05-15, השופט מ' שדאפנה ). להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט המחוזי אף דחה את בקשות רשות הערעור שהגישו שני הצדדים על פסק דין נוסף של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.2.2018 בערעור שהגיש המשיב על החלטות ראש ההוצאה לפועל בעניין חוב מזונות (תמ"ש 57963-06-15, הרשמת א' פטל ). אולם, הבקשה דנן מתמקדת רק בקבלת ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
2.
המבקשת והמשיב היו בעבר בני זוג, ולהם ארבעה ילדים משותפים. בתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה הוא עתר לחייב את המבקשת לשלם לו דמי שימוש עבור חלקו היחסי בדירת המגורים שחלק עמה בעבר (להלן: הדירה המשותפת ) ושבהתאם לפסק דין שניתן בעניין בשנת 2003 עומד על רבע ממנה. התביעה נסבה על תקופה שתחילתה בחודש יולי 2010, המועד שבו פסק חיובו של המבקש לתשלום מזונות בגין ילדיהם של בני הזוג.
3.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של המשיב, וקבע, בעיקרו של דבר, כי הוא ויתר בהתנהגותו על המגורים בדירה המשותפת, וכן כי התביעה הוגשה בשיהוי. הערעור שהגיש המשיב על כך התקבל כאמור בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, בתמצית, כי לא ניתן לומר שהתנהגותו של המשיב, אשר הוסיף להתדיין עם המבקשת בערכאות משפטיות במשך שני עשורים, עלתה כדי ויתור על זכויותיו בדירה המשותפת. עוד נקבע כי בחירתו של המשיב להימנע מלתבוע דמי שימוש כל עוד לא הגיעו הקטינים לגיל בגרות אינה בגדר שיהוי פסול.
4.
הבקשה דנן מופנית אפוא כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיא נסבה על חיובה של המבקשת בתשלום דמי שימוש כאמור. המבקשת טוענת, בתמצית, כי התנהלותו של המשיב מעידה על כך שוויתר על זכויותיו בדירה, וכן כי חיובה בדמי שימוש הוא בבחינת "חוטא יוצא נשכר" לנוכח התנהגותו של המשיב במערכת היחסים הזוגית ביניהם וכן בהליכים המשפטיים שנוהלו לאורך השנים. ביום 11.2.2019, בהתאם להחלטתי מיום 27.1.2019, הגיש המשיב את תשובתו, ובה הוא טוען כי יש לדחות את הבקשה – מטעמים משפטיים ועובדתיים כאחד.
5.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בנספחיה, ובתגובת המשיב שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 27.1.2019, מצאתי כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף לא התרשמתי כי דחייתה עלולה להוביל לעיוות דין. יוער בהקשר זה כי ניתן להתרשם שמערכת היחסים בין הצדדים היא קשה, אך הטענות הנוגעות אליה חורגות מן ההליך דנן.
6.סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ט' באדר א התשע"ט (14.2.2019).
ש ו פ ט ת