בע"מ 4417/16 פלוני נ. עו"ד עמיר ליבונטין הנאמן לנכסי החייב

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 1715-03-15, כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי וח' ברנר ), במסגרתו נדחה ערעור המשיב על פסק דינו בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 4589-08-13, כבוד השופטת א' ז'יטניצקי רקובר ), אך בוטלו קביעותיו ביחס לזכויות בדירת מגורים.

1.המשיב (להלן גם: הנאמן ) הוא נאמן בהליך פשיטת רגל של חייב אשר היה נשוי למבקשת. בין המבקשת לבין החייב נחתם הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק-דין בשנת 1989. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי דירה שהייתה בבעלות הצדדים תישאר בבעלותם המשותפת; כי החייב יישא לבדו בתשלומי המשכנתא עבור הדירה; וכי למבקשת תהא זכות מגורים בדירה עד אחרית ימיה בכפוף לתנאים מסויימים. חרף ההסכם, החל משנת 1993, משהחייב לא עמד בהתחייבותו ביחס למשכנתא, החלה המבקשת נושאת בתשלום המשכנתא.

בשנת 1995 חתם החייב על מסמך (להלן: כתב ההסכמה ) – אשר עמד במוקדו של ההליך קמא – במסגרתו התחייב להעביר למבקשת את חלקו בדירה המשותפת. זאת, בתמורה לכך שהמבקשת תישא בחוב המשכנתא על הדירה וכן תוותר על תשלום המזונות שבו הוא חב.

בשנת 2013, תבע הנאמן את פירוק השיתוף בדירה. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי לנוכח כתב ההסכמה, למבקשת זכויות שביושר, מעין-קנייניות, במחצית הדירה הרשומה על שמו של החייב. משכך, תביעת הנאמן נדחתה ונקבע כי אין מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה.

בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד לבית המשפט לענייני משפחה, כי החייב הוא עודנו הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה. בנמקו החלטה זו, הסביר בית המשפט קמא כי המבקשת כלל אינה חתומה על כתב ההסכמה. עוד הודגש, כי המבקשת פעלה לגביית חוב המזונות ותשלומי המשכנתא מאת החייב אף לאחר שנחתם כתב ההסכמה, וכי התנהגותה לאורך השנים אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו. בהתאם, נקבע כי ההסכמות בכתב ההסכמה בוטלו על ידי המבקשת הלכה למעשה, וכן כי מתקיים נגדה השתק שיפוטי. חרף הקביעות האמורות, בית המשפט המחוזי החליט לדחות את ערעור הנאמן על פסק הדין, וקבע כי אין לפרק את השיתוף בדירה. הנימוק לכך, הוא כי בהסכם הגירושין נקבע שזכות החייב לתבוע את פירוק השיתוף תעמוד לו אך בתנאי מסוים – שלא התקיים במקרנו.

2.המבקשת טוענת בבקשה שבפניי, כי מעולם לא ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה, וכי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי היא מושתקת מלדרוש את אכיפתו. הודגש כי הקביעה לפיה המבקשת ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה הוסקה מבלי שהתקיים הליך הוכחות. עוד טענה המבקשת, כי תביעות החוב הוגשו אך ורק בשל חוסר יכולתה לרשום את הדירה על שמה.

עיקר טענתו של הנאמן היא כי המבקשת כלל אינה רשאית לערער על פסק הדין – שכן כאמור תביעת הנאמן לפירוק שיתוף היא שנדחתה בשתי הערכאות קמא. עוד הובהר כי לנוכח כך קביעות בית המשפט קמא אינן מהוות מעשה בית דין כלפיה. בהתייחס למחלוקת ביחס לבעלות בדירה לגופה, סמך הנאמן ידיו על עיקר נימוקיו של בית המשפט המחוזי.

3.דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. המשיב טוען כי אין למבקשת זכות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולו ברשות, הואיל ושתי הערכאות קמא פסקו לטובתה: בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו, ובית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. ואולם, כנגד זאת, טוענת המבקשת כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תוקפו של כתב ההסכמה, ובתוך כך ההחלטה לבטל את הקביעה בעניין העברת חלקו של החייב בדירה אליה – פוגעת בה.

לעיתים, המסגרת הדיונית תוחמת את התוצאה. לאמור, את הכרעת בית המשפט המחוזי בענייננו, לפיה אין לפרק את השיתוף בדירה, ניתן לאשר אף על סמך הנימוק האחר שעליו נסמך בית המשפט המחוזי, הנוגע לאי-קיומו של תנאי בהסכם הגירושין. אף המבקשת אינה מסתייגת מנימוק זה. באשר לקביעות בית המשפט המחוזי בדבר כתב ההסכמה , די לומר כי אף המשיב הדגיש בתשובתו המונחת בפניי כי הוא אינו רואה בהכרעה בעניין כמהווה מעשה בית דין. ניתן אף להדגיש שהכרעה זו אינה מהווה השתק פלוגתא. דהיינו, השלכתה תחומה לתיק זה – ואליו בלבד.

4.בכפוף לאמור, לא מצאתי הצדקה להעניק רשות ערעור.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.