בע"מ 4488/19 פלוני נ. פלוני

1.

ביום 20.4.2015 נפטר אלן פיטר דימנט ז"ל (להלן: המנוח ), מבלי שהיו לו כל קרובים מדרגה ראשונה (הורים, אחים או ילדים) בין החיים. המבקשים הם קרובי משפחה של המנוח מדרגה שנייה. המשיבה 1 הייתה בת זוגו של המנוח למשך מספר שנים עד לשנת 2002. המשיבה 2 עבדה כמטפלת בבית המנוח. המשיבה 1 עתרה לבית המשפט לענייני משפחה לקיום צוואה של המנוח משנת 1.10.2009, שנערכה בעדים על ידי עו"ד אלן אוראל (הלן: עורך הדין ), וזאת בהסתמך על עותק נאמן למקור שהיה בידיה (להלן: צוואת המנוח ) – שכן המקור נותר בידי המנוח ולא נמצא לאחר פטירתו. לפי הצוואה, מלוא רכושו של המנוח יועבר למשיבה 1, ולאחר מותה לשני ילדיה (מנישואים קודמים). המשיבה 2 עתרה למתן צו ירושה ולקבלת שני שלישים מרכושו, בטענה כי היא הייתה ידועה בציבור של המנוח בעת פטירתו. המבקשים עתרו לקיום צו ירושה וטענו כי הם יורשיו הבלעדיים של המנוח. יצוין כי לאחר שלב ההוכחות ולפני הגשת סיכומי הצדדים, הודיעה המשיבה 2 כי היא הגיעה להסכם פשרה עם המבקשים במידה שאלה יוכרו כיורשים.

2.

ביום 17.7.2018 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ק' גיל ) את תביעת המשיבה 1 והורה על קיום צוואת המנוח, וכן דחה את תביעת המשיבים להוצאת צו ירושה. נקבע כי המשיבה 1 עמדה בנטל להוכיח כי הגשת מקור הצוואה הייתה בלתי אפשרית וכי קיום הצוואה הוכח על בסיס העותק שבידיה, וכי גם אם הנטל לסתור את "חזקת ההשמדה" מוטל על המשיבה 1 – היא עמדה בו, מבלי שהוצגה כל ראיה המערערת את האותנטיות של הצוואה. בית המשפט קבע כי עדותו של עורך הדין מהימנה. עוד נקבע כי נעשו מאמצים סבירים לאיתור מקור הצוואה במקומות שונים. בית המשפט קבע כי עדותה של המשיבה 2 נמצאה לא מהימנה, וציין כי היא ניצלה את גישתה למסמכי המנוח וחיפשה בהם, וקיים חשש כי חיפוש זה הוביל לכך שלא נמצא מקור הצוואה בבית המנוח. עוד נקבע כי המנוח לא גילה דעתו שהוא חפץ לבטל את הצוואה, וזאת על אף שהיה עורך דין בהכשרתו ואדם מסודר באופיו; וכי הוא לא ערך צוואה חדשה או אמר לאיש על כוונתו לבטלה, בייחוד לעורך הדין שהיה איש סודו משך שנים רבות. בית המשפט ציין כי המנוח סיפק למשיבה 1 פרטים שיאפשרו לה גישה לכספיו בעת הצורך. עוד נקבע כי עדים נוספים שהעידו על קיומה של הצוואה נמצאו מהימנים. נקבע כי יחסיה של המשיבה 1 והמנוח היו קשרי חברות מיוחדים וכי הם נתנו אמון אחד בשנייה, ונדחתה טענת המבקשים והמשיבה 2 כי היה מדובר בקשרים עסקיים ו"דלילים". עוד נדחתה טענת המבקשים כי הצוואה נערכה רק במטרה לפתוח חשבון בנק של המנוח בשוויץ, בהסתמך על עדות עורך הדין שלפיה כלל לא היה בכך צורך. עוד נקבע כי יחסי המנוח עם המבקשים היו רעועים מזה שנים רבות, וסביר כי הוא לא רצה שהם ירשו את רכושו.

3.

המבקשים ערערו על פסק הדין. ביום 2.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ק' ורדי , בהסכמת סגן הנשיא י' שנלר והשופטת ע' רביד ) את הערעור, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי הכרעת בית המשפט לענייני משפחה מבוססת על ממצאים עובדתיים וקביעות בעניין מהימנות, שאין הצדקה להתערב בהם. עוד ציין בית המשפט עובדות שונות התומכות במסקנה שמדובר בצוואה אותנטית ולא למראית עין בלבד: המנוח היה עורך דין בהשכלתו; כלל לא היה צורך בצוואה צורך לשם פתיחת חשבון בנק בשוויץ, והמנוח לא פעל לבטלה לאחר מכן; שהמשיבה 1 ערכה צוואה מקבילה באותו אופן; המנוח נתן למשיבה 1 עותק והוריש את רכושו גם לילדיה, דבר שלא היה הגיוני אם הצוואה הייתה למראית עין בלבד; נערכה בעבר צוואה של אם המנוח, שלפיה המשיבה 1 תירש את רכושה אם המנוח לא יהיה בין החיים; הקשר בין המנוח למשיבה 1 היה חזק ועוצמתי לאורך שנים רבות, והיא הייתה אשת סודו; והמנוח היה מצוי בסכסוך רב-שנים עם קרובי משפחתו.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשים טוענים שיש לבטל את צוואת המנוח ולהורות על מתן צו ירושה. לטענתם, מכיוון שלא נמצא העותק המקורי של צוואת המנוח, הרי שקמה חזקת ההשמדה – שלפיה המנוח ביטל את הצוואה על ידי השמדתה. לטענת המבקשים, מדובר בסוגיה עקרונית רחבה, שכן בפסיקת בית משפט זה בעניין החזקה האמורה לא נקבעה הלכה ברורה ואף קיימות קביעות סותרות. נטען כי המנוח ביקש שהצוואה תיערך רק בעותק מקורי אחד שנשמר בידיו ולא פעל להבטחת מציאת הצוואה, וכי העותק שבידי המשיבה 1 אינו תקף ללא הימצאות המקור. המבקשים טוענים כי המשיבה 1 נכחה בעת עריכת הצוואה וידעה שקיים רק מקור אחד שנחוץ לשם קיום הצוואה, ובכל זאת לא פעלה להבטחתה. המבקשים טוענים כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו שמדובר בחזקה מתחום ההיגיון ודי להציג היגיון נגדי, וכי הנימוקים לסתירת החזקה אינם משכנעים. לטענת המבקשים, המשיבה 1 סייעה למנוח לפתוח חשבונות בנק בשוויץ לצורכי העברת כספים והעלמת מס, ואף קיבלה תשלום מהמנוח בגין שירותים אלה. לפיכך, נטען כי צוואת המנוח נערכה למראית עין בלבד, בדומה לצוואה שערכה המשיבה 1 במקביל וכן הצוואה של אם המנוח.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי,

התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.