בע"מ 4527/22פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.4.2022 (עמ"ש 31949-03-19, השופטת ו' פלאוט והשופטים צ' ויצמן ו- א' שני ). בית המשפט המחוזי דחה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 30.1.2019 (תמ"ש 2534-06-13, השופטת א' גולן-תבורי ).

2.

מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך משפחתי המשתרע על פני עשרות שנים ונסב על זכויות החכירה במקרקעין בעיר פלונית שהם מקרקעי ישראל, בניהולה של המשיבה 3. בתמצית יצוין כי בשנת 1957 נרשמו הזכויות על שמה של אמו המנוחה של המשיב 1 (להלן בהתאמה: המנוחה ו- המשיב ), אשר התגוררה בביתה המצוי במקרקעין עד למותה בחודש נובמבר 2008. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב ואילו המבקשת היא אלמנתו ויורשתו של בן נוסף של המנוחה, שנפטר במהלך ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה (להלן: האח ). להשלמת התמונה, יצוין עוד כי המבקשת והאח התגוררו בבית נוסף שנבנה בחלק אחר של המקרקעין וזאת בהתאם לרשות שניתנה להם על-ידי המנוחה בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

3.

מבלי להידרש למלוא הפרטים, יצוין כי בשנת 1974 נרשמו זכויות החכירה במקרקעין על שמם של המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) , לאחר שלטענתם המנוחה העבירה להם הזכויות במתנה. בהמשך לכך, בשנת 1978 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום ברחובות כנגד המבקשת והאח (ת"א 996/78), ובה עתר לסילוק ידם מן המקרקעין. בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו שלמבקשת ולאח רשות בלתי הדירה לגור בבית מגוריהם שנבנה כאמור על המקרקעין. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נדחה אף הוא (ע"א 235/80).

4.

בשנת 2001 הגישו המשיבים תביעה נוספת כנגד המבקשת והאח לבית המשפט לענייני משפחה, זאת הפעם בדרישה לסילוק ידם מן המקרקעין, למעט מבית המגורים שבנו עליו, וכן למניעת ביצוען של עבודות בניה במקרקעין (תמ"ש 30240/01). המבקשת והאח מצדם הגישו תביעה שכנגד, ובה טענו, בין היתר, כי רישום זכויות החכירה על שם המשיבים נעשה במרמה, ולמעשה המבקשת והאח זכאים לזכויות חכירה במחצית משטח המקרקעין. תביעות אלו נדחו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. על פסק דין זה הגישו הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 1059/05), שהפנה אותם בהסכמה להליך בוררות (שהתקיים בפני השופט בדימוס י' בן שלמה ).

5.

ביום 8.3.2009 ניתן פסק הבוררות וזה אושר ביום 1.5.2011 בבית המשפט המחוזי . פסק הבוררות קבע, בין היתר, כי אומד דעתה של המנוחה היה להשאיר בידיה את זכויות החכירה ולהעניק לצדדים זכויות שוות במקרקעין. בהמשך לכך, נקבע כי לכל צד הוקנתה זכות של רשות בלתי הדירה במחצית מן המקרקעין, כי רישום זכות החכירה על שם המשיבים נעשה שלא כדין ויש לבטלו, וכי כל צד אינו יכול לתבוע את משנהו לסילוק יד מחלק המגרש המוחזק על-ידו מתוקף הרשות שקיבל.

6.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביני לביני ניהלו הצדדים הליכים משפטיים ממושכים אף ביחס לחלוקת ירושתה של המנוחה. במסגרת זאת, ביום 28.12.2014 הורה בית המשפט לענייני משפחה על קיום צוואתה של המנוחה ולפיה ציוותה למשיבים את כל רכושה, לרבות בית מגוריה וזכויות החכירה, ובכפוף לכך שהאח והמבקשת ימשיכו להתגורר ללא תמורה בביתם שנבנה על המקרקעין (ת"ע 39640-03-11). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה (עמ"ש 24343-02-15) וכן בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה אף היא (בע"ם 612/16).

7.

בהמשך להשתלשלות המתוארת, ביום 2.6.2013 הגישו המבקשת והאח תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר הועברה לטיפולו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. תביעה זו היא העומדת בבסיס ההליך דנן. בתמצית, בתביעתם עתרו המבקשת והאח לביטול רישום זכויות החכירה על שם המשיבים ולרישום מצב הזכויות במקרקעין בהתאם לאמור בפסק הבוררות. בהמשך, בסיכומיהם, טענו המבקשת והאח כי יש להבין את הקביעות בפסק הבוררות כמקנות להם זכויות חכירה במחצית מהמקרקעין.

8.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל התביעה בחלקה. תחילה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בהתאם לפסק הבוררות יש לבטל את רישום זכויות החכירה במקרקעין על שם המשיבים. בהמשך לכך, הובהר כי בפסק הבוררות נקבע כי לכל אחד מהצדדים ניתנה רשות בלתי הדירה להתגורר במקרקעין, ובהתאם יש מקום להורות על רישומה של הערה מתאימה במרשם בעניין זה. כמו כן, נקבע שגבולות ההחזקה במקרקעין ייקבעו בהתאם לאמור בנספח שצורף לפסק הבוררות (להלן: התשריט ). לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי זכות בר הרשות שניתנה למבקשת ולאח אינה מהווה זכות חכירה. בהתאם, נדחתה תביעתם ככל שזו כוונה לרישום זכויותיהם כחוכרים לדורות.

9.

ביום 17.3.2019 הגישה המבקשת ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, בטענה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בעת שנמנע מלהורות על רישום זכויות הצדדים במקרקעין כזכויות חכירה. המשיבים מצדם הגישו ערעור שכנגד שבו טענו כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקביעת גבולות ההחזקה על-פי התשריט, על אף שהובאו ראיות לכך שההחזקה בפועל של הצדדים אינה זהה למופיע בו.

10.

בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), בציינו כי לא נפלה טעות בעובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ובאופן שבו יישם את פסק הבוררות. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין שמסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה נטועות היטב בקביעות פסק הבוררות, שהוא פסק חלוט.

11.

ביום 4.7.2022 הוגשה הבקשה שבפני, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, פסק הדין גורם לעיוות דין בשל הנצחת הסכסוך המשפחתי הממושך על רקע אי הבהירות העולה ממנו ביחס לטיבן ומהותן של זכויותיה בחלקה היחסי במקרקעין. בנוסף, לטענת המבקשת המקרה דנן מעורר שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, הן בתחום דיני הרשות במקרקעין והן בתחום דיני הירושה.

12.

ביום 1.9.2022, הוגשה תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. בעיקרו של דבר, המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות, בציינם כי זו אינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כן נטען כי אף לגוף הדברים לא נפל פגם בפסקי דינן של הערכאות הקודמות.

13.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 12.9.2022, בהתאם לרשות שניתנה, הוגשה תגובה מטעם המבקשת לתשובת המשיבים. בתגובתה שבה המבקשת על עיקרי טענותיה כמפורט לעיל, ובכלל זה הטעימה כי בהתאם לפסק הבוררות זכותה בחלקה במקרקעין היא מעין זכות חכירה.

14.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, משאינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". חרף ניסיונה של המבקשת לשוות כסות עקרונית לבקשתה, התרשמתי כי זו נטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים ובפרט בפרשנות קביעותיו של פסק הבוררות בעניינם, ואינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מכך. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. טענותיה של המבקשת נבחנו ונדונו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי נפל בהכרעותיהן פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

15.

סוף דבר: הבקשה נדחית, ונותר אך להצטער על הסכסוכים הממושכים שהתגלעו בין הצדדים, כולם בני משפחתה של המנוחה. במכלול הנסיבות, ובמידה רבה לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.