בע"מ 4568/06 פלוני נ. פלוני

1.המבקש 1 הוא אביהן של המבקשות 2-3, קטינות ילידות 1995 ו-1997 (להלן: האב ו- הקטינות בהתאמה). המשיבה היא אימם של הקטינות (להלן: האם ). בין ההורים קיים סכסוך ממושך, ועניין המשמורת על הקטינות נידון במשך זמן רב במסגרת הליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר המשמורת הזמנית נקבעה להיות משמורת משותפת בין ההורים. בהחלטתו מיום 24.1.06 (להלן: ההחלטה הראשונה ) הורה בית המשפט לענייני משפחה על שליחת הקטינות לאבחון פסיכולוגי מקיף, שיערך על-ידי אחד המומחים אליהם תפנה לשכת הרווחה, לשם הכרעה בעניין המשמורת. בית המשפט הוסיף כי לא נדרשת המלצה מהמומחה לעניין המשמורת, אולם מתבקשות המלצות טיפוליות, ככל שתעלינה במסגרת האבחונים. כן הורה בית המשפט לפקידות הסעד לערוך תסקיר משלים במסגרתו גם ייכלל הדו"ח האמור, תוך 30 ימים. האב הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה וכן קיבל את הערעור, מהטעם שלא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון את טענותיהם, בפרט לאור העובדה שההחלטה אינה מנומקת. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, אשר ישמע את טענות הצדדים ביחס לעריכת האבחון, ואז ישקול שנית את החלטתו.

2.בית המשפט לענייני משפחה שמע את עמדת הצדדים, עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע וכן פקידת סעד לסדרי דין. לאור זאת, ובעקבות מפגש שערך עם הקטינות ביום מתן ההחלטה הראשונה, התרשם בית המשפט כי שתי הקטינות מצויות במצוקה רגשית. בית המשפט התייחס לעמדת האם, לפיה יש לשלוח את הקטינות לאבחון פסיכולוגי, וציין כי כאשר יש מחלוקת בין ההורים על בית המשפט להכריע לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות ). על כן, הורה בית המשפט ביום 9.4.06 על שליחת הקטינות להליך אבחון, בהתאם להוראותיו בהחלטה הראשונה, כבסיס למתן הוראות לעניין דרכי טיפול בקטינות (להלן: ההחלטה השנייה ).

המערער הגיש בקשת רשות ערעור כנגד ההחלטה השנייה. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי בית המשפט לענייני משפחה שמע את דברי העובדת הסוציאלית מיחידת הסיוע ופקידת הסעד לסדרי דין, וכן את טענות הצדדים, ולאור זאת הפעיל את שיקול דעתו, אשר לא נפלו בו פגמים. בית המשפט המחוזי ציין כי התרשמות הגורמים המקצועיים והתרשמותו של בית המשפט הם שהקטינות נמצאות במצב מצוקתי המצריך טיפול מיידי, וכן שאין חולק על כך שהקטינות נחשפו לתכנים מסוימים אשר השפיעו עליהן.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.האב טוען טענות מטענות שונות, ובפרט מאשים את האם האשמות קשות על התנהגותה כלפי הקטינות. לדבריו, ההחלטה השנייה עומדת בסתירה לתסקיר המשלים ולדברי פקידת הסעד בעדותה מיום 20.3.06. כל אלו, וכן דו"חות מטעם בית הספר בו לומדות הקטינות, מלמדים כי מצבן "למעלה מטוב", כלשונו. כן טוען האב כי על האבחון להיערך במקום אחר מהמקום שנקבע, מאחר ואל מקום זה שלחה באת כוח האם את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, החלטה אשר לטענת האב מציגה את הדברים באורח מסולף.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני האב ובהחלטות הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי – על אף ניסיונו להלביש את טענותיו בלבוש רחב וכללי, לא השכיל האב להצביע על כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כל טענותיו נוגעות לאופן שבו הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו במקרה הספציפי שלפניו. למעלה מן הנדרש, אתייחס אף לגופם של דברים: בית המשפט הפעיל את סמכותו לפי סעיפים 25 ו-68 לחוק הכשרות, והורה על שליחת הקטינות לאבחון פסיכולוגי. עולה כי על אף שמדובר בהחלטה למתן אבחון לפי חוק הכשרות, ההחלטה השנייה עומדת לכאורה, לטעמי, אף באמות המידה שקובע חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער ), לצורך הוראה על אבחון אצל פסיכולוג מומחה. בית המשפט שמע את האחראים על הקטינות, פקידת הסעד והקטינות עצמן, והתרשם, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי מצוקתן של הקטינות מצביעה על אפשרות ממשית של היזקקות לטיפול נפשי (והשוו: סעיפים 3ב ו-8 לחוק הנוער). בית המשפט ציין כי גם האם, פקידת הסעד לסדרי דין והעובדת הסוציאלית תמכו בשליחת הבנות לאבחון. בית המשפט אף הסתמך על אירוע קשה שחוו הקטינות, אשר ההורים אינם חולקים על התרחשותו, והמחלוקת ביניהם מתמצה לשאלה על מי מהם מוטל האשם לכך. כמו כן, האב ניסה להסתמך על תסקירים הקודמים למועד ההחלטה האמורה, וכן על דברי פקידת הסעד מיום 20.3.06, אולם לא מצא לנכון לצרף את פרוטוקול הדיון מיום זה, ונראה שלא בכדי.

לאור כל זאת, עולה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה, וודאי שלא במסגרת בקשה לערעור שני על ההחלטה.

בשולי הדברים אעיר, כי הטענה בדבר הבעייתיות בשליחת הקטינות לאבחון במקום אשר נבחר נטענה בכלליות ובסתמיות, ולא ברור מה גורם לאב לחשוב כי במקום זה התגבשה דעה מוקדמת ביחס לקטינות וכלפיו. מעל לכל, חשוב כי שני ההורים ישתפו פעולה בעניין האבחון, ויבינו כי בית המשפט רואה לנגד עיניו את טובת הקטינות, והחלטתו זו אינה מכוונת נגד מי מההורים.

5.על כן, בקשת הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשתו הנוספת של האב, למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.