בע"מ 4605/06 פלוני נ. פלוני

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"מ 1093/03 (השופטת י' שטופמן) מיום 11.4.06, שלפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בתמ"ש 19612/96 (השופט י' גייפמן), מיום 29.1.03.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: אמם של המשיבים (להלן: "המנוחה") הלכה לעולמה והורישה את רכושה לילדיה. המבקש הינו אחיה של המנוחה. המשיבים 1-3 הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד המבקש והמשיבים 4 ו-5, בה ביקשו להצהיר על בטלות הסכם מכר מ-26 בפברואר 1986, שלפיו רכש המבקש את חלקה של המנוחה במקרקעין אשר קיבלו המבקש והמנוחה בירושה מהוריהם (להלן: "המקרקעין").

3.בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא נכרת הסכם מחייב בין המנוחה לבין המבקש, שכן חתימת המנוחה על ההסכם ועל יפויי הכח הבלתי חוזר, זויפו על ידי המשיבים 4 ו-5. בית המשפט קבע עוד כי המנוחה, במצבה הרפואי, לא היתה מודעת להסכם, ולא נתנה לו את הסכמתה. לפיכך קבע כי המבקש ניצל את מצוקת המנוחה ורכש את זכותה במקרקעין בתמורה ל- 15,000 דולר בעוד שווי חלקה של המנוחה במקרקעין הוערך בסכום של 37,500 דולר. בית המשפט הצהיר על בטלות ההסכם, וקבע כי מכח צו ירושה שניתן זכאי המבקש למחצית מהבעלות במקרקעין ויתר יורשי המנוחה זכאים למחצית האחרת וכי יש לשנות את רישום הבעלות במקרקעין בהתאם ולאלתר. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואת הבקשות שהוגשו במסגרתו להגשת ראיות נוספות. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי אין להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו בערכאה דלמטה, ולפיה המנוחה לא היתה כשירה לחתום על ההסכם, שהתבססה בעיקר על עדות רופאת המשפחה ולא נסתרה בחוות דעת אחרת. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.המבקש טוען בבקשתו כי לא היה מקום להסתמך על עדות רופאת המשפחה שהוצגה כחוות דעת מומחה, שכן הרופאה אינה נאורולוגית בהתמחותה והודתה כי כלל לא בדקה את מצבה הנפשי של המנוחה. הסתמכות על עדות יחידה זו ניתנה בלא כל הנמקה ובחריגה מהוראות סעיף 54(5) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971. חוות הדעת סתרה את ממצאי התיק הרפואי של המנוחה שהוגשו כמוצג ולפיו לא היתה פגיעה במצב הקוגניטיבי של המנוחה בתקופה הרלוונטית. המבקש כן ביקש להציג חוות דעת נאורולוגית סותרת אולם בקשתו נדחתה. לטענתו, אף הראיות הנוספות שביקש להציג בערעור מוכיחים כי למנוחה היתה כשרות משפטית לערוך עסקאות במקרקעין בתקופה הרלוונטית, ולכן היה מקום להרשות לו להגישן. המבקש מוסיף וטוען לשיהוי בהגשת התביעה.

6.עיינתי בבקשה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, לא מצאתי כי הבקשה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

פ"ד לו (3) 123). שנית, ולגופו של עניין, עיון בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מעלה כי הקביעה שהמנוחה לא היתה כשירה לחתום על ההסכם התבססה על משקלן המצטבר של העדויות שהובאו, בהן עדויות המשיבים, עדות מנהל בית האבות אליו התקבלה המנוחה בנובמבר שנת 1986 וכן עדות רופאת המשפחה ודו"חות אשפוז מהשנים 1985 ו- 1986. במצב דברים זה אין עדותה של רופאת המשפחה מהווה עדות יחידה שאין לה סיוע, כפי טענת המבקש. בנוסף, לא היה בידי בית המשפט חוות דעת רפואית אחרת לסתור את המסקנה כי המנוחה לא היתה כשירה לחתום על ההסכם, והמבקש חזר בו מבקשתו להגיש חוות דעת כזו בערעור. במצב דברים זה צדק בית המשפט המחוזי כי אין כל מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, המבוסס על קביעות עובדתיות, ואין בטענות המבקש כדי להצדיק דיון בגלגול שלישי. אף לא מצאתי כי יש ממש בטענת השיהוי שטען המבקש, טענה שנדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, או כי היה מקום להיענות לבקשתו להגיש ראיות נוספות בערעור, שכן לא השתכנעתי כי לא ניתן היה להשיגן בטרחה סבירה במהלך הדיון שהתקיים בפני הערכאה הדיונית.

בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.