בע"מ 4614/16 פלוני נ. פלוני

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (עמ"ש 16401-07-15, כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ו ח'

ברנר ), אשר מחק את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 28456-04-12, כבוד השופטת ס' אופק ), מחמת אי הגשת עיקרי טיעון במועד.

1.ברקע, סכסוך ירושה בין המבקשת לבין המשיבים, אחיה למחצה, ביחס לרכוש אמם המנוחה. האם נפטרה בשנת 2007 והותירה צוואה. במהלך ימי השבעה, חתמו הצדדים על שני מסמכים – הסכם ותוספת להסכם – בהם נקבע, בין היתר, כי חלק מנכסי העיזבון אותם ירשה המבקשת מכוח הצוואה, יחולקו בין הצדדים.

לנוכח ההסכם האמור, המשיבים הגישו לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן חשבונות נגד המבקשת, וכן עתרו לחייבה בתשלום סכומים שהתקבלו על ידה מהעיזבון. המבקשת טענה, כי אין תוקף להסכם מנימוקים שונים, וכן כי לעיזבון חובות העולים על שווי נכסיו – ועל כן המשיבים ממילא אינם זכאים לתשלום. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה נגד המבקשת, וקבע, בין היתר, כי עליה להעביר למשיבים פרטים וחשבונות מלאים על כספים שהתקבלו מהעיזבון עד למועד הגשת התביעה, ולשלם להם את חלקם בסכומים שקיבלה מהעיזבון, בניכוי הוצאות. בית המשפט קמא אף השית על המבקשת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 25,000 ש"ח, תוך שציין שזו האריכה והכבידה שלא לצורך על בירור המחלוקות באופן שבו ניהלה את ההליך.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, וביום 21.8.2015 ניתנה החלטה לפיה הערעור ישמע ביום 9.5.2016. בדיקת בית המשפט קמא העלתה כי עיקרי טיעון מטעם המבקשת לא הוגשו במערכות בית המשפט טרם הדיון, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. עיקרי הטיעון נשלחו למשיבים בלבד, רק ערב הדיון. יתר על כן, המבקשת לא הגישה בקשה להארכת מועד המלווה בתצהיר כדין. נוכח כל האמור, הורה בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור, וחייב את המבקשת בתשלום שכר טרחה למשיבים בסך 11,700 ₪.

לטענת המבקשת בבקשה שלפניי, היא ובא כוחה שכחו להגיש את עיקרי הטיעון, מפני שבשבועיים שקדמו לדיון, היו טרודים בהליכים להשבת בנה הקטין של המבקשת מחו"ל, לאחר שלטענתה, הלה לא שב ארצה מטיול עם אביו בארה"ב. יצוין שנסיבות אלה אף הועלו על ידי בא כוח המבקשת בדיון האמור, אך כאמור לא נתמכו בתצהיר, כפי שציין בית המשפט קמא בפסק דינו. עוד טוענת המבקשת, כי נפגעה זכותה לגישה לערכאות, וכי בית המשפט המחוזי יכול היה לבחור בחלופה אחרת – דוגמת הכרה בכתב הערעור כבעיקרי טיעון, פסיקת הוצאות או דחיית מועד הגשת עיקרי הטיעון – במקום מחיקת הערעור.

2.תקנה 446(ד) ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, קובעת כי "בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעונו במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון". בהמשך לכך, תקנה 450(3)

מורה כי במקרה שבו מערער לא התייצב לדיון: "יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר, הכל כפי שיחליט בית המשפט". מצירופן של שתי התקנות נלמד כי בית המשפט המחוזי מוסמך היה למחוק את הערעור, והבחירה בין האפשרויות בתקנות היא עניין המצוי בשיקול דעתו.

אמנם, על דרך העיקרון, בית משפט מעדיף להכריע בסכסוך העומד לפניו לגופו של עניין, ולא לנעול את שעריו טרם שמיעתו. יחד עם זאת, למסגרת הדיונית ולמצוות התקנות יש מעמד וחשיבות, ולעיתים נסיבות העניין מצדיקות גישה קפדנית יותר. במקרה דנא, נראה כי כוחן המצטבר של הנסיבות אכן מתיישב עם התוצאה של מחיקת הערעור. כך, ההחלטה על מועד הדיון ניתנה כ-9 חודשים טרם קיומו; עיקרי הטיעון לא הוגשו כלל לבית המשפט, והוגשו רק לצד שכנגד בערב הדיון; לא הוגשה בקשה להארכת מועד, בעוד היות המבקשת מיוצגת; וכפועל יוצא, הטעמים לאי הגשת עיקרי הטיעון במועד לא גובו בתצהיר. יתר על כן, הכרעת בית המשפט לענייני משפחה כוללת גם ממצאים עובדתיים רבים, ובכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב. בנסיבות העניין, אף לכך יש משקל. בהינתן כל האמור, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא למחוק את הערעור, ובפרט במסגרת של רשות ערעור בגלגול שלישי.

3.סוף דבר, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לרבות שיעור ההוצאות שנפסקו בערכאות קמא, לא מצאתי לנכון להוסיף עליהן.