בע"מ 462/22 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב הם בני זוג לשעבר אשר נישאו בשנת 1979, ולהם ילדים משותפים. בשנת 2013, לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, הגישה המבקשת תביעה לאיזון משאבי הזוג, בגדרה התקבלה חוות דעת אקטואר שמונה על ידי בית המשפט (להלן: האקטואר ). בשנת 2015 נכרת בין המבקשת לבין מקום עבודתה דאז הסכם שכותרתו "הסכם פרישה מרצון", במסגרתו הוסכם כי המבקשת תקבל מענק חודשי עד הגיעה לגיל 67 (להלן: המענק ). ביום 21.11.2019 ניתן פסק דין חלקי של בית המשפט לענייני משפחה אשר קבע, בין היתר, כי יש לסווג את המענק כפנסיה מוקדמת, וכי הוא בר איזון. לצד זאת, בית המשפט עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 וקבע כי יש לסטות מהחלוקה השווה בין בני הזוג, כך שעד שתגיע המבקשת לגיל פרישה ותקבל את הפנסיה החודשית שלה, לא יבוצע איזון במענק, וזאת משיקולי שוויון והגינות. נוכח האמור, הורה בית המשפט לאקטואר לעדכן את חוות דעתו (להלן: פסק הדין החלקי ). ביום 7.1.2021 הגיש האקטואר חוות דעת משלימה, בהתאם להוראות הצדדים, וביום 7.7.2021 נחקר על חוות דעתו (להלן: החקירה ).

2.

ביום 8.11.2021 קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת ר' מקייס ) כי יש לאזן את המענק החל מחודש נובמבר 2019 – וזאת לאחר שבמסגרת החקירה התגלה כי במועד זה החלה המבקשת לקבל את קצבת הפנסיה החודשית שלה. בית המשפט הבהיר כי החלטתו אינה עומדת בסתירה לקביעותיו בפסק הדין החלקי, שכן גם בפסק הדין החלקי נקבע כי מועד קבלת הקצבה החודשית הוא המועד הקובע לעניין זכאותו של המשיב לאיזון המענק. נוכח האמור, הורה בית המשפט לאקטואר לערוך חוות דעת משלימה נוספת שבה ייקבע את חלקו של המשיב במענק החל ממועד פרישתה.

3.

המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה וביום 24.12.2021 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט ) את הבקשה. בית המשפט עמד על כך שבהחלטת בית המשפט לענייני משפחה לא נקבעה כל הוראה אופרטיבית בדבר חלוקת הנכסים בין הצדדים, וכי טענותיה יוכלו להתברר במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי. לכך הוסיף בית המשפט כי גם לגוף הדברים, מדובר בהחלטה הנוגעת למתן הוראות למומחה, ולפיכך ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה בהם.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה סותרת את פסק הדין החלקי, ומשכך היא מנוגדת לעיקרון סופיות הדיון ומעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. כן טוענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין חמור המצדיק מתן רשות לערער, בין היתר מאחר שאיזון המענק יגרום לה נזק כלכלי בלתי הפיך נוכח הסתמכותה על קביעות בית המשפט בפסק הדין החלקי.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.