בע"מ 4639/15 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' ענבר , והשופטים י' שבח ו ש' שוחט ) בעמ"ש 27886-02-14 מיום 4.6.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופט בדימוס א' בן ארי ) בתמ"ש 12949-09-10 מיום 15.1.14. במוקד הבקשה, סכסוך בין אחים על בעלות במקרקעין.

רקע והליכים קודמים

ב.

הצדדים הם אחים, אשר ניהלו משך שנים רבות מוסך משותף. תחילת הפרשה בשנות ה-80' של המאה הקודמת, משנקנה המוסך. ביום 23.7.80 נחתם זכרון דברים בין הבעלים הקודמים של המוסך לבין המבקש ואדם נוסף (להלן מר אדרי ), שלפיו יקבל המבקש את הזכויות ב-2/3 מן המוסך, ואילו מר אדרי יקבל את שאר הזכויות בנכס. בשלב מאוחר יותר נדפסה טיוטת חוזה, בה הרוכשים, וחלקם היחסי במוסך, הם כדלהלן – המבקש (1/3), המשיב (1/3) וגב' אדרי – אשתו של מר אדרי (1/3). ביום 12.8.80 נחתם סופית הסכם מכירת המוסך בין המוכרים (הבעלים הקודמים) לבין המשיב (2/3) וגב' אדרי (1/3). אין חולק, כי במועד מאוחר יותר ניהלו האחים במשותף חשבון בנק שנועד לצרכי המוסך, וכי על החשבוניות שניפק המוסך נרשם – "מוסך צ' וה' (שמות האחים – א"ר)".

ב.

ביום 8.6.99 הוגשה למשרד מיסוי מקרקעין הצהרה, מלווה בתצהיר המשיב(להלן

ההצהרה הראשונה ), לפיה עתר המשיב להעביר את הזכויות במוסך – בכללותן – למבקש במתנה. ביום 13.12.00 הוגשה למס שבח הצהרה שניה – חתומה, לכאורה, על-ידי שני האחים – לפיה מבקשים הם לתקן את ההצהרה הראשונה, כך שרק מחצית הזכויות במוסך יעברו מהמשיב למבקש (להלן ההצהרה השניה ). אציין כבר כעת, כי המבקש טוען שחתימתו על ההצהרה השניה זויפה. משנת 2002 אין המבקש פוקד עוד את המוסך, ומשנת 2003 אין הוא מעורב בניהול העסק. בשנת 2010, באמצעות עו"ד שוטון שהיה מעורב בניסוח הסכם המכירה, הועברה הבעלות בנכס באופן רשמי משמם של המוכרים לשמם של המשיב וגב' אדרי. ביום 30.6.10 הועברו שוב הזכויות בנכס, מהמשיב למבקש; זאת תוך הסתמכות על שטר מכר הנושא, לכאורה, את חתימות הצדדים ומאומת על-ידי עורך-דין (להלן שטר המכר ). יצוין, כי לטענת המשיב, חתימתו על שטר המכר זויפה. לפנינו איפוא טענות זיוף מזה ומזה.

ג.

ביום 7.9.10 הגיש המשיב כתב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שייקבע שבבעלותו מחצית הזכויות בנכס, ולא כפי שנרשם במרשם המקרקעין בעקבות השינוי שחל ביום 30.6.10. ביום 15.1.14, לאחר הליך הוכחות ממושך, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה ופסק לטובת המשיב. בפסק-הדין נקבע, כי המבקש התחמק מרישום הנכס על-שמו, שכן היה מצוי בהליכי גירושין, ולכן חוזה המכר מיום 12.8.80 אינו כולל את שמו – אך כוונת האחים הייתה שהנכס יחולק בינהם באופן שוה. עוד נקבע, כי ההצהרה השניה אינה מזויפת; זאת תוך הסתמכות על חוות-דעת גרפולוגית ועל עדותה של מי שעבדה באותה עת בחברה שערכה את כתב ההצהרה. לצד זאת, נקבע כי כתב המכר עליו הסתמכה העברת הבעלות מיום 30.6.10 – אינו אותנטי, וחתימת המשיב עליו זויפה. קביעה זו נשענה, בין היתר, על עדותו של עו"ד מאיר גבאי – בפניו נחתם הסכם המכר –

לפיו הסכם זה כלל שני עמודים נפרדים, ואילו עו"ד פיני רובינשטיין – שהכין את הסכם המכר, אך לא נכח במעמד החתימה – העיד כי מדובר בדף אחד המודפס משני צדדיו, וכזה הוא גם ההסכם שהוגש למרשם המקרקעין. סוף דבר, ניתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי למשיב מחצית הזכויות בנכס. ביום 4.6.15 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תוך שנקבע כי אין עילה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה

ד.

המבקש טוען, כי לבקשתו היבט משפטי כללי והוא הנטלים הכרוכים בסעיף 125 לחוק המקרקעין תשכ"ה-1965 ומעמדו של עורך-דין כמאשר רישומים למרשם המקרקעין. קונקרטית נטען, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כשקיבל את גרסת עו"ד גבאי – בפניו נחתם, כאמור, הסכם המכר – כי ההסכם הודפס על שני דפים נפרדים; זאת שכן גרפולוג מומחה מטעם בית המשפט קבע, כי החתימות המופיעות על הסכם המכר שהופקד בטאבו הן אותנטיות "באפשרות סבירה למדי". בנוסף, התקבל מסמך מעיריית תל-אביב המאשר כי הסכם המכר המופקד אצלם מורכב מדף אחד בלבד – ולא כפי שהעיד עו"ד גבאי אשר עלול היה לטעות – כנטען – נוכח השנים הרבות שחלפו מאז מועד החתימה. עוד טוען המבקש, כי למשיב לא היה כסף לקנות מוסך בעת הרכישה, ומכאן אנו למדים כי הרכישה התבצעה על-ידיו באופן טכני בלבד, והבעלות המלאה בנכס שייכת למבקש. הטענה נשענת על הכנסתו הנמוכה של המשיב, עליה ניתן ללמוד ממסמכי רשות המסים. כפי שצוין מעלה, המבקש טוען כי חתימתו על ההצהרה השניה זויפה, וכי מעולם לא ראה את המסמך. לטענת המבקש, לא היה מקום לטעות בהצהרה הראשונה, שכן עו"ד שרון העיד כי הסביר לצדדים טרם חתימתם על מה הם חותמים. לבסוף, המבקש מצביע על סתירות לכאורה שנפלו בעדות המשיב. לדוגמה, המבקש מצביע על כך שהמשיב העיד כי קיבל את הכסף לרכישת הנכס מאביו ובפעם אחרת העיד שקיבל את הכסף מדודו. נטען בסיפת הבקשה, המחזיקה 17 עמודים, כי לא ניתן משקל לדרישות סעיף 125 לחוק המקרקעין והצורך בראיה חותכת לשינוי הרישום בפנקס המקרקעין; לא הובאו אסמכתאות.

הכרעה

ה.

עיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, ואיני רואה מקום להיעתר לה. בית משפט זה ישקול מתן רשות ערעור בגלגול שלישי כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מן העניין הקונקרטי הנידון, או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. לא כך במקרה שבפנינו; הבקשה לאמיתה עובדתית ברמ"ח אבריה, ועיקרה הכרעה בין גרסאות סותרות לגבי מהימנותם של מסמכים שונים. נזכיר לקורא, כי החומר הראייתי בתיק – לרבות המסמכים השנויים במחלוקת – אינו מצוי בפנינו, ומכל מקום אין זו ככלל משימתו של בית משפט בגלגול כזה – וגם על פי רוב בערעור "ראשון" – להכריע בכגון דא.

ו.

מעבר לצורך יצוין, שסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי "רישום בפנקסים לגבי

מקרקעין מוסדרים יהוה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע כי "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס [...]". כך קרה בתיק שבפנינו, בו בית המשפט לענייני משפחה – לאחר בחינה מקיפה של החומר הראייתי – קבע כי רישום הנכס הושג במרמה, וכי יש לתקן את המרשם כך שישקף את זכויות המשיב במוסך. בית המשפט לא התעלם מן הצורך בהוכחה חזקה לשינוי הרישום, אך סבר כי זו קיימת כאן. על רקע זה, קשה להלום את טענת המבקש, לפיו בית המשפט "התעלם" מעובדת רישום הנכס במרשם המקרעין.

ז.

עוד אוסיף מעבר לנדרש מקצת לגוף הדברים; אין להלום את טענת המבקש, לפיה העובדה שלמשיב לא היה הכסף הדרוש לקניית המוסך מלמדת, שלאחים לא הייתה כוונה לחלוק ביניהם את הזכויות בנכס. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי יתכן שכוונת האחים הייתה שהמשיב "ישלם" את תמורת חציו במוסך בעבודה שהשקיע בעסק – ואכן, אין חולק שהמשיב עבד בנכס משך שנים רבות, לרבות בתקופה לא קצרה בה המבקש לא לקח חלק בניהול העסק; כן אין חולק, כי על החשבוניות שניפק המוסך נרשמו שמות שני האחים. סיכומו של דבר, עצם העובדה שלמשיב לא היתה היכולת הכלכלית לרכוש את המוסך לבדו – ואיני קובע שכך היה – אינה מחייבת את הקביעה, לפיה תפקידו ברכישה היה טכני בלבד, ולא הייתה כוונה לו עבורו זכויות בנכס.

ח.

למעשה, עיקר התיק שבפנינו מצוי בהכרעה בין גרסאות סותרות של שני אחים, אשר כל אחד מהם מצביע, כאמור, על מסמך הנושא לכאורה את חתימתו – וטוען לזיוף. המבקש טוען, כי חתימתו על ההצהרה השניה זויפה, ואילו גרסתו של המשיב – אשר התקבלה בערכאות הקודמות – היא שחתימתו על שטר המכירה שהוגש לטאבו זויפה. ההכרעה אינה בהכרח פשוטה, שכן – כפי שציין בית המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 4.6.15, עמוד 5 מול שורות 30-25) – אף לא אחת מן הגרסאות אינה חפה מספקות ותהיות. עם זאת, על פניה נראית הכרעת בית המשפט לענייני משפחה שהעדיף את גרסת המשיב. הגרפולוג המומחה אימת אמנם את החתימות בשני המסמכים, אך היה נחרץ יותר בנוגע לחתימת המבקש על ההצהרה השניה (עליה נאמר כי "קרוב מאוד לודאי" שהיא אותנטית, ואילו על חתימת המשיב בשטר המכר נאמר כי "קיימת אפשרות סבירה למדי" שהיא אכן אותנטית). על פני הדברים, קשה להשתכנע מטענת המבקש שחתימתו בהצהרה השניה זויפה. אמת, עו"ד שרון העיד כי הסביר לאחים במועד החתימה על ההצרה הראשונה את משמעות המסמך שעליו הם חותמים – באופן שלכאורה שולל את האפשרות שההצהרה כוללת טעות משמעותית המחייבת את תיקונה בהצהרה השניה; עם זאת, עורך-הדין מעיד, כי "לא אני ערכתי את המסמך ולא נכנסתי לגוף העסקה" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 28.1.13). קרי, יתכן כי ההסבר שניתן בנוגע להצהרה הראשונה היה כללי באופיו באופן שאינו שולל טעות משמעותית. באשר למהימנותן של החתימות המופיעות בשטר המכר, בית המשפט לענייני משפחה – בניגוד, כמובן, לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה – התרשם באופן ישיר מעדותו של עו"ד גבאי וקיבל אותה כאמינה. כזכור, עו"ד גבאי העיד, כי הצדדים חתמו בפניו על מסמך המורכב משני עמודים נפרדים, ואילו שטר המכר שהוגש בסופו של דבר לטאבו מודפס על דף אחד משני צדדיו. ייתכן אמנם, כפי שטען המבקש, כי עו"ד גבאי טעה בפרט זה, אך אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית – אשר לה יתרון מובהק בעניין זה (ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין , פ"ד מט(3) 441, 452 (1995); ע"א 6200/11 עזריאל מושב עובדים נ' יחיא , פסקה 17 לפסק-דינה של השופטת ארבל (2014)).

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.