בע"מ 4711/22 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.6.2022 (עמ"ש 15320-06-21, סגנית הנשיא צ' צפת והשופטים ע' רביד ו- נ' שילה ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 25.4.2021 (תמ"ש 6099-06-20, השופטת ע' הלר-כריש ).

2.

מקורו של ההליך שבפני בסכסוך כספי הניטש בין המשיבים 2-1 (להלן: ההורים ) לבין המבקש, בן זוגה לשעבר של בתם, היא המשיבה 3 (להלן: הבת ) (השניים יכונו להלן ביחד גם: הזוג ). בתמצית יצוין כי בשנת 2018 קיבל הזוג מן ההורים סך של למעלה מ-600,000 שקלים ששימש אותם לרכישת דירה. על רקע זה, ההתדיינות המשפטית בין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה האם הכסף ניתן לזוג כמתנה או שמא כהלוואה.

3.

מבלי לפרט את כלל השתלשלות הדברים, אציין כי ביום 17.11.2019 הגישה הבת לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו תביעת גירושין נגד המבקש, שבה עתרה גם לסעד של פירוק השיתוף בדירה הנזכרת ולחלוקת התמורה ביניהם בחלקים שווים, לאחר שתוחזר להורים יתרת ההלוואה שניתנה על-ידם. מנגד, המבקש טען כי יש מקום להורות על פירוק שיתוף בדירה, אולם דחה את הטענה לקיומה של הלוואה מצד ההורים.

4.

בהמשך להתדיינות בבית הדין הרבני האזורי, ביום 2.6.2020 הגישו מצדם ההורים תביעה כספית לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרו להחזר של יתרת ההלוואה שניתנה לזוג. אף בהליך זה כפר המבקש בקבלת ההלוואה (בשונה מעמדתה של הבת), בעמדו על כך שהכספים מטעם ההורים ניתנו במתנה. בהתאם, טען המבקש כי דין התביעה להידחות.

5.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת ההורים, לאחר שדחה את טענות המבקש. בעיקרו של דבר, בפסק דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי במקרה דנן נסתרה חזקת המתנה, החלה במקרים שבהם מתקיים בין נותן הכספים למקבל יחס קרבה של הורה-ילד. זאת, בעמדו על מכלול של נסיבות התומכות בגרסת ההורים, ובהן העובדה שאלו לא סייעו לילדיהם האחרים ברכישת דירה. על כן, נקבע כי על הזוג לשלם להורים את יתרת הסכום הנותר להחזר ההלוואה, בסך של כ-595,000 שקלים. כמו כן, נקבע כי המבקש יישא בהוצאות ההורים בסך של 30,000 שקלים.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך לכך דחה את הערעור בכללותו בעשותו שימוש בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נשען על צבר נתונים משמעותי המלמד כי הכספים ניתנו לזוג כהלוואה, אף כאשר בוחנים את טענות ההורים לפי אמת מידה מחמירה.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טוען כי הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות לנטל ההוכחה במצבים בהם נטען כי כסף שהועבר לבן משפחה היה למעשה הלוואה. המבקש טוען, כי ההורים לא עמדו בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליהם לסתור את חזקת המתנה, וכן מדגיש, בין היתר, את עובדת היעדרו של מסמך הלוואה כתוב. עוד טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הסב לו עיוות דין.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אף מבלי להידרש לתשובה. בקשת רשות הערעור מכוונת בעיקרה כנגד ממצאים שבעובדה ובמהימנות, וחרף טענותיו של המבקש לא התרשמתי כי היא מעוררת לדיון כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. כמו כן, לא מצאתי אף כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.