בע"מ 4791/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 24799-03-19; השופטים י' פרסקי ו- ג' גדעון , והשופטת ג' לוין ), אשר דחה, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את ערעור המבקשים על פסק הדין שבו דחה בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (תמ"ש 30962-03-14; השופט ב' שלו ) את תביעתם – ופסק כי מינויו של משיב 1 כבן ממשיך במשק המריבה "תם ונשלם כדין" כבר בשנת 1977, כך שאין עילה לבטל רישום זה או את רישום זכויות כבר רשות במשק.

לטענת המבקשים – אחיו של משיב 1 – מן הראוי להעניק להם רשות ערעור, הגם שמדובר בגלגול שלישי, הואיל ובית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לטענותיהם, ולא נימק את פסק דינו. לגופם של דברים, הם טוענים כי המסמכים והטפסים שעמדו בבסיס הליך המינוי שנעשה בשנת 1977 לא מילאו אחר הדרישות המפורטות בהוראות אגף חקלאי 55 שפורסמה, כביכול, ביום 18.2.1977 (להלן: הוראת האגף ). יתר על כן, המסמך שעליו נשען המינוי כבן ממשיך נחתם רק –

"ביום 30.5.1977 שהוא מועד מאוחר לפרסום הוראת אגף 55 ולכן המסמך שנחזה להיות חתום על ידי אביו סותר את ההוראה 55 שנכנסה לתוקף ולכן לא ניתן היה למנות את משיב 1 כבן ממשיך על פיה בלבד" (פסקה 31 לבקשת רשות הערעור).

שעה שהמינוי לא הושלם בשנת 1977, הרי שאין לפנינו אלא התחייבות לתת מתנה –והתחייבות זו פקעה, לשיטת המבקשים, עם מותו של האב. לצד זאת, המבקשים גורסים שהוריהם המנוחים מעולם לא התכוונו למנות את משיב 1 לבן ממשיך, וכי בכל מקרה יש לבטל את המינוי הואיל ומשיב 1 מעולם לא עיבד את המשק החקלאי. במישור אחר, המבקשים דוחים את הקביעה לפיה סילוק חובות המשק על ידי מבקש 1 נעשה בתמורה להמלצת האם המנוחה להקצות לו מגרש בהרחבת המושב – וטוענים כי הדבר נעשה "שלא מתוך ציפייה לקבל הטבה כלשהי אלא כל כולו מתוך כיבוד אימו", וכי ההמלצה הייתה ניתנת למבקש 1 בכל מקרה. המבקשים מסכמים כי "כל אחת מן הנקודות האמורות" מגלה שגיאות עקרוניות בהכרעת הערכאות הקודמות, וכי "מדובר בעניינים מהותיים שבמהותיים, אשר נוגעים ביסוד מושג הבן הממשיך".

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה, לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי. לא זו בלבד שהבקשה אינה מעוררת שאלות עקרוניות כלשהן, ואינה מגלה עיוות דין – אלא שהיא מעלה שאלות עגומות לגבי תום הלב וניקיון כפיהם של המבקשים.

כאמור, הטענה הראשונה שבחרו המבקשים להעלות נוגעת לאי עמידת הליך המינוי שהתקיים בשנת 1977 בהוראת האגף. דא עקא, עיון בהוראה – שצורפה על ידי המבקשים עצמם להודעת הערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי (נספח ז) – מלמד כי היא באה לעולם רק ביום 18.2.1997 , דהיינו קרוב לשני עשורים לאחר השלמת הליך המינוי. בנסיבות אלה, מובן שאין בה כדי להשליך על תקינות אותו הליך, ולהצדיק התערבות בקביעת הערכאות הקודמות כי המינוי הושלם עוד בחיי האב המנוח. אדגיש כי יש לראות בחומרה רבה את הניסיון לעוות את הדברים, להציג את הוראת האגף – שלא צורפה לבקשה הנוכחית – כהוראה שנולדה טרם חתימת מסמכי המינוי, ולערום עליה תילי תילים של טענות כלפי תקינות ההליך והמסמכים שהוגשו במסגרתו. חומרה זו מתעצמת נוכח העובדה שהמשיבים כבר הסבו את תשומת לב המבקשים ל"טעות" הזהה שביצעו לפני הערכאות הקודמות (ראו, למשל, עיקרי הטיעון מטעם משיבות 3 ו-4 בהליך הערעור).

סימני שאלה דומים מעוררת גם הטענה בדבר העדר הזיקה בין סילוק חובות המשק על ידי מבקש 1 והמלצת האם להקצאת מגרש עבורו – בנימוק שההמלצה "ניתנה עשרות שנים שלאחר תשלום החובות של המשק" (כך במקור; פסקה 51 לבקשה). לא זו בלבד שהמבקשים לא טרחו לפרט מתי בוצע התשלום ומתי ניתנה ההמלצה, אלא שעיון בכתב התביעה שהגישו לערכאה הראשונה מלמד שלא יכולות היו לחלוף "עשרות שנים" בין שני האירועים – שהרי סילוק החובות נעשה ביום 22.10.2001 (פסקה 16), ואילו האם הלכה לעולמה ביום 24.10.2012.

יתר הטענות – בנוגע לכוונת ההורים, ואי קיום חיובי הבן הממשיך – מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה המבררת, ואין מקום להידרש להן בגלגול שלישי.

3.

בנסיבות אלה, לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפעול לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין, שהרי " שימוש בתקנה אינו מהווה איפוא העדר הנמקה, כי אם בחירה של בית המשפט שלערעור להמנע מחזרה על נימוקיה של ערכאת הדיון, אך מצא כי אכן מתקיימים התנאים המנויים בה" (בע"ם 7465/16 פלונית נ' פלוני , פסקה יג (9.11.2016)).

4.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, ולא בלי היסוס, אין צו להוצאות.