בע"מ 480/20 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי שתי בקשות לרשות ערעור של המבקשים שמקורן בסכסוך משפחתי בין ילדיה של א' (להלן: האֵם ), אשר נחלקו לשני מחנות - הבנים המבקשים, המתגוררים בישראל, כנגד הבנות המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות ), המתגוררות בצרפת. יסודו של המאבק המשפטי הוא ברצונו של כל אחד מהצדדים להתמנות לאפוטרופוס לגוף ורכוש של האֵם.

2.

הבקשה לרשות ערעור הראשונה (בע"מ 480/20) מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ש' דברת , א' ואגו ו- ג' לוין ) בעמ"ש 8117-10-19 מיום 19.12.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקשים והתקבל ערעורן של המשיבות על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' גיא ) בא"פ 21923-08-19 מיום 3.10.2019, במסגרתו נקבע כי בית המשפט שבצרפת הוא הפורום הנאות לדון בסוגיית מינוי האפוטרופוס על האֵם (הרקע לפסק דין זה פורט בקצרה בהחלטתי מיום 30.10.2019 בבע"מ 6734/19).

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי אשר כוּון בעיקרו כנגד ביטול הצו לעיכוב יציאה מהארץ של האֵם וצו המינוי הזמני, ערעורם נדחה תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. צוין כי האֵם יצאה מהארץ ביום 31.10.2019 וצו המינוי הזמני פקע לכל המאוחר ביום 21.10.2019, משכך, נקבע כי סוגיות אלה נהפכו לתיאורטיות ואין מקום להידרש אליהן. הוער כי טענת המבקשים לפיה בית המשפט לענייני משפחה לא קיים הליך הוכחות איננה ברורה שעה שהמבקשים עצמם ביקשו לסלק את ההליך על הסף. מנגד, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבות ביחס להוצאות ושכר הטרחה בהליך, צוין כי אמנם ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בעניינים מסוג זה, אך לנוכח הקשיים שהמבקשים הערימו לאורך ההליך ובשל התשלומים השונים שהיה על המשיבות לשאת, נקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות בסך 20,000 ₪ לטובת המשיבות.

3.

הבקשה לרשות ערעור השנייה (בע"מ 638/20) הוגשה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי (השופט א' ואגו ) מיום 24.12.2019, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), לחילוט ערבון לפי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). בתמצית אציין כי המבקשים הפקידו ערבון בסך 50,000 ₪ בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי (השופט ג' גדעון ) מיום 6.10.2019, אשר ניתנה בעקבות בקשה לסעד ארעי שהוגשה מטעם המבקשים במקביל לערעורם לבית המשפט המחוזי, וכחלק מבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע ). הערבון האמור הופקד לצורך הבטחת נזקי האֵם והמשיבה, כתוצאה מעיכוב ההכרעה ביחס לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ של האֵם. ביום 11.10.2019 בית המשפט המחוזי דחה בהחלטה מנומקת את הבקשה לעיכוב ביצוע, וכנגד החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה על ידי ביום 30.10.2019 (בע"מ 6734/19 הנזכר לעיל).

בהמשך לכך, ביום 25.11.2019 עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה שהוכתרה כ " בקשה דחופה לשחרור כספי עירבון " . המשיבה התנגדה לבקשה תוך שציינה כי טרם הועברו לה הוצאות המשפט שנפסקו לזכותה בבית המשפט לענייני משפחה, המשיבה טענה כי הדרך היחידה לגבות את ההוצאות הללו היא באמצעות הכספים שהופקדו בבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 3.12.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ביחס לשחרור הכספים, בגדרה הובהר כי הערבון הופקד כבטוחה עבור נזקים העלולים להיגרם בשל הסעד הזמני ולא כבטוחה כללית להבטחת הוצאות שנפסקו בהליכים אחרים. נקבע כי אין מקום להעביר את כספי הערבון לידי המשיבות וככל שלא תינתן החלטה אחרת עד ליום 17.12.2019 הערבון יוּשב למבקש 1 (להלן: המבקש ). בהתאם להחלטה זו, ביום 11.12.2019 המשיבה הגישה בקשה לחילוט הערבון.

ביום 24.12.2019 ניתנה ההחלטה בבקשה לחילוט הערבון, במסגרתה בית המשפט המחוזי סקר את השתלשלות ההליך וקבע כי הבקשה למתן סעד ארעי " לא היתה סבירה בנסיבות הענין ", וכי הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי הייתה מיותרת וחסרת תוחלת. בכל הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מהבקשה לעיכוב ביצוע, הובהר כי על המשיבה להציג כמות מינימלית של ראיות המבססות קיומו של נזק או הוצאות וכי היא איננה נדרשת להוכיח את הנזק שנגרם. לאחר שבית המשפט בחן את ראשי הנזק הנטענים והראיות שהוצגו בפניו, הוא מצא לנכון לקבוע סכום גלובלי לצורך החילוט. נקבע כי חלק מההוצאות הנטענות היו מוצאות גם אלמלא הסעד הארעי ועל כן בית המשפט הורה על חילוט חלקי בסך של 25,000 ₪ מכספי הערבון. עוד נקבע כי על המבקש לשאת בהוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בגין התעקשותו מבלי כל הצדק ובנימוקי סרק על דחייתה המוחלטת של הבקשה לחילוט.

4.

עיקר טענות המבקשים בבקשה לרשות ערעור הראשונה (בע"מ 480/20) מופנה כנגד קביעת בית המשפט המחוזי כי ערעורם נהפך לתיאורטי, עוד הם שבים וטוענים כנגד מינוין הזמני של המשיבות כאפוטרופסות של האֵם. מעבר לכך, המבקשים מלינים כנגד חיובם במה שהם מכנים כ"הוצאות עונשיות" בהליך.

במסגרת הבקשה לרשות ערעור השנייה (בע"מ 638/20) המבקשים מציינים כי "יתכן שלפנינו ערעור בזכות", וכי רק מחמת הספק הערעור הוגש ברשות ולא ובזכות כלשונם. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר פסק פיצוי יתר בעת חילוט הערבון וכי הוא עשה כן בהעדר תשתית מינימלית. עוד טוענים המבקשים כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.10.2019, הכספים שהפקידו הם בגדר ערבות ולא ערבון ולכן לא ניתן להורות על חילוטם. לבסוף, המבקשים מדגישים כי חילוט הסכום ולוּ באופן חלקי משמעו מתן פרס למשיבות אשר התנהלו בחוסר תום לב לאורך ההליך.

5.

בכל הנוגע לבקשה לרשות ערעור השנייה (בע"מ 638/20), אבהיר כבר עתה כי אין לקבל את הנחת המבקשים כי ייתכן ודרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי היא באמצעות ערעור בזכות ולא במסגרת בקשה לרשות ערעור. כפי שידוע, הכלל המנחה הוא כי מקום בו ההחלטה מושא הערעור שולית לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו הליך, אלא רק "החלטה אחרת", אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , מז(1) 152, 157 (1993)). בענייננו, פסק הדין מיום 19.12.2019 הביא לסיומה של המחלוקת בין הצדדים וההליך תם ונשלם, ולכן, לא מוקנית למבקשים זכות ערעור על ההחלטה בדבר חילוט העירבון.

6.

אף לגופו של ענין מצאתי כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. בית משפט זה עמד בעבר על אמות המידה בענין מתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק הדין. נקבע כי "שיקול העל" שיש להתחשב בו הוא סיכויי הערעור במידה ותינתן רשות לערער כמבוקש. עוד נקבע כי יש להתחשב בשיקולי יעילות שיפוטית ולהביא בחשבון את אופי ההחלטה, חשיבותה והאם היא טומנה בחובה השלכות מהותיות על זכויות הצדדים להליך (ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב , פסקאות 21-20 (29.12.2014) והאסמכתאות המובאות שם). יישומן של אמות מידה אלה על המקרה שלפניי מוביל לדחיית הבקשה לרשות ערעור. אעיר כי ערבות בנקאית אכן יכולה לשמש הן כערבות והן כערבון , וטוב היה עושה בית המשפט המחוזי לוּ היה מבהיר מפורשות בהחלטתו מיום 6.10.2019 האם הערבות הבנקאית עליה הורה מהווה ערבות או ערבון, וזאת על מנת למנוע התדיינות פרשנית מאוחרת ומיותרת בשאלת סיווגה של הערובה (ראו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב , פסקה 11 (21.4.2009); רע"א 3875/13 סאלח נ' חברת ניב אל בע"מ , פסקה 13 (9.12.2013)). עם זאת, הודות לבקשות שהוגשו על ידי הצדדים בעקבות ההחלטה האמורה, ולאור ההחלטות הנוספות שניתנו ביחס אליה במסגרת ההליך, ניתן להתרשם כי הכספים אכן הופקדו כערבון. משכך, אין להלום את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא אפיין את הפקדת הכספים כערבון שעה שהם עצמם סיווגו את הכספים ככאלה.

7.

אשר לבקשה לרשות ערעור הראשונה (בע"מ 480/20), לאחר עיון

בבקשה

ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א

לתקנות כי יש לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שמצאתי

כי

הקביעות

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן

מעוררות

שאלה משפטית

עקרונית

החורגת

מעניינם

של

הצדדים וכי מתן רשות

ערעור

אינו

דרוש

כדי

למנוע עיוות

דין.

8.

סוף דבר: שתי הבקשות לרשות ערעור נדחות. המבקשים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.