בע"מ 4887/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.6.2019 (רמ"ש 16299-11-18, סגן הנשיא ש' שוחט ). בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על שתי החלטות של בית המשפט לענייני משפחה – הראשונה מיום 9.10.2018 (תמ"ש 12994-09-18, השופטת א'

ז'יטינצקי-רקובר ) והשנייה מיום 20.12.2018 (השופטת א'

ארבל-אסל ). בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור ואף קיבל את הערעור.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקש והמשיבה הם בני-זוג לשעבר שנישאו בשנת 2002, ולהם שלושה ילדים קטינים, ילידי השנים 2003, 2007 ו-2012. ברקעה של הבקשה שבפני עומדת תביעה רכושית שהגישה המבקשת נגד המשיב ועודה מתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע לזכויותיה בבית מגורים שנרכש בשנת 2007 על-ידי בני הזוג בכספים שהלוו הוריו של המשיב לצורך כך, ונרשם על שמו של המשיב בלבד (להלן: בית המגורים או הבית ).

3.

מבלי לפרט אציין כי בני הזוג התגוררו בבית באופן בלתי-רציף, עקב שיפוצים שנעשו בו, בין השנים 2007 ל-2015. בשלב זה עברה המשפחה להתגורר במדינה אחרת, ואילו הבית הושכר לצדדים שלישיים. המשפחה שבה ארצה בחודש יולי 2018, ועברה להתגורר אצל הוריה של המבקשת, בסמיכות לבית המגורים. בשלב זה חתם המשיב על הארכה להסכם השכירות עם השוכר הנוכחי בבית (להלן: השוכר ), לפיה האחרון ימשיך להתגורר בבית למשך שנה נוספת, עד ליום 31.7.2019, עם אפשרות להארכה נוספת עד לשנת 2021. המשיב טוען כי הדבר נעשה בידיעת המבקשת, בעוד היא טוענת כי לא נתנה את הסכמתה לכך. להשלמת התמונה ומבלי לפרט יצוין כי בין הצדדים נחתם הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 28.6.2007 (תמ"ש 27550/07), ובו נקבעו הסדרים בנוגע להחזר ההלוואה ולרישום הבית על שם המשיב "להבטחת החזר הכספים".

4.

לצד התביעה הרכושית הגישה המבקשת גם בקשה לסעד זמני שיתיר לה ולילדים לשוב ולהתגורר בבית, וזוהי הבקשה העומדת ביסודו של ההליך שבפני. בבקשתה זו טענה המבקשת כי הצדדים שבו לארץ על בסיסה של הסכמה שישובו להתגורר עם ילדיהם בבית, ועל כן לא שכרו נכס אחר למגורים. בנוסף, המבקשת הדגישה כי לפי האמור בהסכם הממון יש לה זכויות בבית המגורים. לעומת זאת, המשיב טען למבקשת אין כל זכות קניינית בבית וכי הם לא הסכימו על כך שישובו להתגורר בבית המגורים. יוער כי המבקשת עתרה בבקשה לצירופו של השוכר כנתבע נוסף, אולם הוא התנגד לכך וביקש מבית המשפט לאפשר לו להישאר בנכס עד לסוף תקופת השכירות, או לכל הפחות לאפשר לו תקופת התארגנות של כחודשיים בטרם יפנה את הבית.

5.

ביום 9.10.2018 ניתנה ההחלטה הראשונה של בית המשפט לענייני משפחה, בה הוא קיבל את הבקשה לסעד זמני והורה על מתן צו עשה המאפשר למבקשת ולילדים לחזור לבית המגורים, בכפוף למתן תקופת התארגנות בת חודשיים לשוכר. בכלל זה, בית המשפט לענייני משפחה הבהיר כי המבקשת הוכיחה זכות לכאורה למתן הסעד המבוקש וקבע כי המבקשת לא ידעה ולא הסכימה על הארכת חוזה השכירות, וכי המשיב פעל בחוסר ניקיון כפיים בעניין זה. מעבר לכך, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת והילדים הקטינים.

6.

המשיב הגיש בקשה לביטול החלטה זו, בין היתר בטענה שהשוכר הודיע לו כי הנכס החלופי שתכנן לשכור אינו רלוונטי עוד. ביום 20.12.2018 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בהדגישו כי בניגוד לטענות המשיב לפיהן יש קושי בפינוי הדייר מהבית, מהעדויות שהוצגו בפניו עולה הרושם שהמשיב הוא זה שמונע את יציאתו של הדייר מהבית וממאן לשחררו מהסכם השכירות. על כן, בית המשפט לענייני משפחה הורה כי השוכר יפנה את הבית בתוך 60 יום.

7.

המשיב הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטות האמורות לבית המשפט המחוזי. בצדה הוא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע של ההוראות שניתנו בשתי החלטות אלה.

8.

ביום 13.2.2019 בית המשפט המחוזי החליט על מתן רשות ערעור ודיון בבקשה כבערעור – בשלב זה רק בכל הנוגע להוראות בית המשפט לענייני משפחה שעניינן פינוי השוכר מהנכס בניגוד לרצונו, בהבהירו כי כל עוד השוכר ימשיך להחזיק בנכס, הדיון בשאלת זכותה של המבקשת לעומת המשיב "הוא דיון תיאורטי שניתן לדחותו לעת מצוא". בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקבעו שלא היה מקום להורות על פינויו של השוכר ללא הסכמתו בנסיבות שבהן לא צורף כצד פורמאלי להליך וכאשר מעולם לא הוגשה תביעה לפינויו, וזאת בהדגישו את החלטתו השנייה של בית המשפט לענייני משפחה, שלא עלתה בקנה אחד עם הסכמתו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הוא ישוב ויידרש לשאלת זכותם של המבקשת והקטינים לחזור לבית המגורים לאחר שהשוכר יפנה את הנכס או עם תום תקופת השכירות החוזית, או לאחר שתינתן החלטה שיפוטית של ערכאה מוסמכת בהליך שהשוכר יהיה צד לו שקובעת כי חוזה השכירות בטל – לפי המוקדם.

9.

ביום 30.5.2019 ביקש המשיב מבית המשפט המחוזי כי תינתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלו, בציינו כי השוכר מבקש להאריך את תקופת השכירות החוזית בבית המגורים, וביום 16.6.2019 הודיעה המשיבה שהיא מסכימה למתן הכרעה כאמור. ביום 17.6.2019 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו המשלים. בית המשפט המחוזי ציין תחילה כי לא מצא הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות בבית המשפט לענייני משפחה ביחס להתנהלותו של המשיב, והוסיף וקבע כי גם מסקנתו היא שהמשיב פעל בחוסר ניקיון כפיים ובבריונות שאותה יש להוקיע. עם זאת, בית המשפט המחוזי הבהיר כי חרף דברים אלו, איננו סבור כי בהתנהלות זו יש כדי להקנות למשיבה את הסעד שהקנה לה בית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הדגיש כי מהאמור בהסכם הממון לא ניתן ללמוד על כוונת הצדדים להקנות בהכרח זכויות קנייניות למבקשת, להבדיל מזכות אובליגטורית.

10.

מעבר לאמור, בית המשפט המחוזי ציין כי נוכח הסכסוך בין הצדדים, צו עשה המתיר את כניסת המבקשת אל הבית משמעותו מניעת האפשרות שהמשיב יעשה שימוש בו ובזכויותיו הקנייניות, וזאת לעומת השכרתו הנוכחית של הבית תמורת דמי שכירות גבוהים שהועברו לחשבונם המשותף של הצדדים. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי המשפחה אינה מתגוררת בנכס משנת 2015, וכי סביר שכניסת המבקשת עם הילדים אליו דווקא בשלב זה, לאחר פרוץ הסכסוך, לא תיטיב עימם לטווח הרחוק.

11.

עוד יובהר כי לפי האמור בבקשה, בשלב זה המבקשת והילדים ממשיכים להתגורר בבית הוריה. כמו כן, מהודעה מעדכנת שהגיש המשיב בהתאם להחלטתי עולה כי הוא חתם עם השוכר על הארכה נוספת של תקופת השכירות, עד ליום 31.1.2021, באופן המממש למעשה את תקופת האופציה שהופיעה בחוזה השכירות המקורי. כן הודגש כי החל משנת 2017 השוכר מתגורר בבית עם בנותיו הקטינות, וכי הוא העביר את דמי השכירות עבור ששת החודשים הראשונים לחשבון הנאמנות המשותף של הצדדים.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

12.

בבקשת רשות הערעור שבפני המבקשת טוענת כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות רבות, כי הוא נוגד את המסקנות שאליהם הגיעו שני מותבים בבית המשפט לענייני משפחה וכי תוצאתו קשה ובלתי הוגנת. המבקשת טוענת עוד כי המקרה מעורר שאלות בעלות חשיבות עקרונית המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בכל הנוגע למחלוקות רכושיות בין בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

13.

לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי בניגוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי, היא עמדה בנטל ההוכחה בדבר זכותה הקניינית בנכס וכי על כל פנים בית המשפט המחוזי התעלם מזכויותיה החוזיות. בנוסף, המבקשת טוענת כי זכותה למגוריה בבית איננה מונעת מהמשיב את זכותו שלו, כאשר לדבריה הבית רחב וגדול מספיק על מנת לאפשר את מגוריהם של שני הצדדים.

14.

בתשובה לבקשת רשות הערעור טוען המשיב כי דינה להידחות. תחילה, המשיב טוען כי הבקשה איננה מעוררת חשיבות עקרונית וכי אינה עומדת בתנאים הנדרשים למתן רשות ערעור, בפרט כאשר עניינה בהחלטה בדבר סעד זמני העוסקת במדור ספציפי בו המבקשת לא התגוררה מאז שנת 2015. כמו כן, המשיב סבור כי בקשתה של המבקשת נגועה בליקויים דיוניים רבים. בין היתר, המשיב טוען כי מאחר שהמבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.2.2019 שנגע לזכויותיו של הדייר – הוא נהפך לחלוט, ובקשתה הפכה לתיאורטית.

15.

לגופו של עניין, המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומדגיש כי למבקשת אין זכויות קניינות בנכס, ומנגד טוען כי אין למנוע ממנו ליהנות מזכויותיו בדרך של השכרתו. המשיב מדגיש עוד כי לא מדובר בבית מגורים שבו התגוררו בני הזוג במשך שנים ארוכות, וכן כי חזרתה של המבקשת למגורים בו אין משמעה יציבות לילדים, בין היתר לאור מכירתו הצפויה של הבית, לדבריו, לצורך החזר ההלוואה להוריו.

דיון והכרעה

16.

לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות.

17.

אין ספק שפרטיו של המקרה שבפני מעוררים מורת רוח, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי. אולם, אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק בירור נוסף הנוגע לסעד הזמני בבית משפט זה. אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות שעניינן סעד זמני היא מצומצמת במיוחד, ורשות ערעור גם לא תינתן רק מאחר ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאה שונה (ראו למשל: בע"ם 176/19 פלוני נ' פלונית , פסקה 8 (4.4.2019)).

18.

לגוף הדברים, אין חולק כי למבקשת ולילדים יש מקום חלופי נאות למגורים בשלב זה, וכי המבקשת שותפה לפירות השכרתו של בית המגורים מושא ההליך דנן. אף אין מדובר במצב שבו המבקשת והילדים הורחקו מבית מגורים שבו חיו בשנים האחרונות. מנגד, עומדות על מכונן קביעותיו של בית המשפט המחוזי מפסק דינו ביום 13.2.2019 ביחס לעמדת השוכר המתגורר בבית, ומה גם שבסופו של דבר השוכר לא צורף כצד רשמי להליך. בנסיבות אלה, דומה כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא היה מקום להעניק במקרה זה צו עשה, המצריך ממילא נטל הוכחה גבוה במיוחד (ראו למשל: בע"ם 151/18 פלונית נ' פלוני , פסקה 2 (7.2.2018)).

19.

בנסיבות אלו אינני נדרשת לטענותיה של המבקשת בעניין זכויותיה הקנייניות או החוזיות, טענות שמקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי בבית המשפט לענייני משפחה. זכויותיה שמורות לה בהקשר זה כמובן.

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.