בע"מ 4932/20 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה (להלן: בני הזוג ) נישאו זה לזו בשנת 1989, והתגרשו בשנת 1992. בשנת 1995 נישאו הצדדים בשנית, ובשנת 2006 שוב התגרשו. במהלך השנים נולדו להם 4 ילדים. בין הצדדים התבררו מספר רב של הליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, בענייני גירושין, מזונות, ורכוש. הבקשה דנן עוסקת במחלוקת לגבי זכויות המשיבה בדירת מגורים שרשומה על שם המבקש (להלן: דירת המגורים או הנכס ). בשנת 1988, כשנה לפני נישואי הצדדים, רכש המבקש את הנכס, ובמהלך חיי הנישואין של בני הזוג הם התגוררו בו יחד עם ילדיהם. בשנת 2008 חתמו הצדדים על הסכם שלפיו המשיבה רשאית להתגורר בדירת המגורים עד שימלאו לבן הצעיר של בני הזוג 18 שנים, וההכרעה בדבר זכויות הצדדים בנכס תידחה עד לאותו מועד. בשנת 2017, עם התקרב מועד זה, הגישה המשיבה תובענה למתן סעד הצהרתי בבית המשפט לענייני משפחה, שלפיו היא הבעלים של מחצית מן הזכויות בנכס. במסגרת התובענה התבקש גם לקזז תשלומים שהשקיעה המשיבה בנכס מחלקו של המבקש.

2.

ביום 23.12.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' סגנית הנשיא א' מירז ) את התובענה למתן סעד הצהרתי וקבע כי המשיבה מחזיקה במחצית הזכויות בדירת המגורים. בית המשפט מצא כי הגם שמדובר בנכס חיצוני לנישואין, המשיבה הוכיחה קיומה של כוונת שיתוף מצד המבקש כלפיה בדירת המגורים. קביעה זו התבססה, בין היתר, על קיומו של שיתוף כללי בחיי הנישואין של בני הזוג; על כך שחוב המשכנתה על הנכס סולק בתוך תקופת הנישואין ובאמצעות הכספים המשותפים, שעיקרם בהכנסת המשיבה; על כך שהמשיבה נשאה בתשלום חוב שעמד נגד המבקש באופן שמנע את מימוש הנכס בהליך כינוס נכסים; ועל כך שנערכו שיפוצים בנכס ונרכשו מיטלטלין משמעותיים לשימוש בני הזוג, כהוצאה משותפת, במהלך שנות הנישואין. עוד נקבע כי אין מקום להידרש לטענות הקיזוז המתייתרות נוכח הקביעה כי דירת המגורים היא נכס משותף.

3.

המבקש ערער על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וביום 16.6.2020 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ס' ג'יוסי , ח' שרעבי ו א' אלון ) את הערעור בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), וקבע כי לטענותיו של המבקש ניתן מענה הולם במסגרת פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה נטען כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה החיל הלכה למעשה את חזקת השיתוף חרף חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ובכך הצדקה לדון בהליך ב"גלגול שלישי". לטענת המבקש, לא הוכח קיומו של "דבר מה נוסף" על חיי הנישואין המשותפים כנדרש בפסיקתו של בית משפט זה להוכחת כוונת שיתוף בנכס חיצוני לנישואין ומסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה בנושא זה שגויות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.