בע"מ 4963-24 בע"מ 4963-24

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז לוד בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת ד' מרשק מרום) בענ"א 31648-04-24 מיום 19.5.2024, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (השופטת ש' שי) בתנ"ז 62586-01-23 מיום 28.2.2024. במסגרת פסק הדין, נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת גורמי הרווחה, והותיר על כנה את החלטתו מיום 9.2.2023 על הכרזת ילדי המבקשת כ'קטינים נזקקים', לצד מתן הוראות טיפול בעניינם.

2.המבקשת והמשיב 3 (להלן: האב) הם בני זוג לשעבר, ולהם שני ילדים קטינים (להלן: הקטינים). בעקבות הליכי גירושין שהתנהלו בין הצדדים, במהלכם הטיחה המבקשת האשמות קשות כלפי האב, שלפיהן הוא פגע מינית בקטינים, הגיעו גורמי הרווחה למסקנה כי נשקפת לקטינים מצוקה קשה מהמשך השהות עם אימם. בהמשך לכך, נערכה למבקשת הערכת מסוגלות הורית, שהעלתה כי היא מצויה במצב רגשי קשה, כי נצפו בה "עיוותי חשיבה [...] והתנהגות בלתי יציבה", וכי קיים חשש לשלומם של הקטינים. על רקע זה, ובעקבות אירוע חריג נוסף ­– שבמסגרתו הובילה המשיבה את הקטינים לבית חולים בשעת לילה מאוחרת בטענה כי נפגעו מינית על-ידי האב, תוך חשיפתם של הקטינים לאמירות קשות כנגד האב ותוך התעלמות מדברי אנשי הצוות שלפיהם אין זה מתאים לערוך את הבדיקה המבוקשת בשעות הלילה – הכריז בית המשפט ביום 9.2.2023 על הקטינים כ"קטינים נזקקים" לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), והורה כי הקטינים יועברו לאחריות האב, וכי יתקיימו מפגשים בין הקטינים לבין המבקשת במסגרת ובפיקוח של 'מרכז קשר'.

3.בהמשך ההליך, הוגשו חוות דעת של גורמים מקצועיים המצביעות על שיפור במצבם של הקטינים בעת שהותם עם האב. בהתאם לכך, ניתנה ביום 13.4.2023 החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה ימשיכו הקטינים לשהות באופן זמני עם האב; כי המבקשת תפנה, בהסכמתה, לעריכת אבחון פסיכיאטרי לצורך קביעת המשך מתכונת הביקורים במרכז הקשר; וכי תינתן למבקשת הזדמנות לקיים הליך הוכחות בטרם תינתן הכרעה סופית בנושא דרכי הטיפול. חרף החלטה זו, ועל אף שהמבקשת היא שביקשה כי יישמעו הוכחות בהליך, חל עיכוב בקביעת מועד דיון ההוכחות, מחמת התנהלותה הדיונית של המבקשת. בין היתר, התעכבה המבקשת בהגשת בקשתה לזימון עדים; חזרה בה מהסכמתה לבצע את האבחון הפסיכיאטרי; ואף סירבה להתחייב לנהלים המתקיימים במרכז הקשר – באופן שלא אפשר את קיום המפגשים המיועדים בין המערערת לבין הקטינים.

4.לאחר שהמבקשת הגישה לבסוף את בקשתה לזימון עדים קבע בית המשפט כי העדים המבוקשים כלל אינם נחוצים להליך. בית המשפט הורה למבקשת למסור הבהרות בנוגע לרשימת העדים שהגישה, ומשדרישה זו לא נענתה – נקבע כי יזומנו להעיד רק עובדת סוציאלית לפי חוק נוער וכן עובדת סוציאלית לסדרי דין. ערעורים ועתירה לבג"ץ שהגישה המבקשת בנושא זימון העדים נדחו, בהתאמה, על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 31.10.2023 (ענ"א 22719-02-23) וביום 31.1.2024 (ענ"א 37347-01-24) ועל-ידי בית משפט זה ביום 31.3.2024 (בג"ץ 1693/24).

5.דיון ההוכחות נקבע לבסוף ליום 28.2.2024, ואולם דרך החתחתים לא תמה; המבקשת לא התייצבה לדיון שנקבע, מבלי שטרחה לספק הסבר להיעדרותה. על כן, ביום 28.2.2024, נתן בית המשפט לענייני משפחה את פסק דינו בהיעדר עמדתה של המבקשת, ובו קבע, לגופו של עניין ולאחר שמיעת יתר הצדדים להליך, כי המבקשת פועלת בניגוד לטובת הקטינים, כי הקטינים עדיין במעמד של 'קטינים נזקקים', וכי חל שיפור במצבם, בעקבות שהותם אצל האב. על רקע ממצאים אלו, ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 12 לחוק הנוער, הורה בית המשפט לענייני משפחה על המשך שהותם של הקטינים אצל האב; על הוראות טיפול שונות; ועל קיום זמני שהות של הקטינים עם המשיבה במסגרת מרכז קשר. עוד נקבע, כי תוקפן של הוראות אלה יעמוד למשך שנה מיום מתן פסק הדין.

6.ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין, נדחה ביום 19.5.2024 על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לנוער. בהתבסס על הדו"חות העדכניים שהוגשו לו, לצד עמדות הצדדים השונים שנשמעו לפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי טובת הקטינים מחייבת שהוראות הטיפול שקבע בית המשפט לענייני משפחה בעניינם, יעמדו בתוקפן; כי שהות הקטינים אצל אביהם – תימשך; וכי הקביעות בעניין הארכת הכרזת הנזקקות, וצו ההשגחה, על כל תנאיו, למשך שנה – יוותרו על כנם. לבסוף, העיר בית המשפט המחוזי כי המסגרת הנורמטיבית המאפשרת להאריך את הכרזת הנזקקות ואת צו ההשגחה בעניין הקטינים, מעוגנת בסעיפים 3(1)(3) ו-14 לחוק הנוער, ולא בסעיף 12 לחוק, כפי שצוין בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה; הערה זו קיבלה ביטוי בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להטיל על המבקשת הוצאות, חרף התנהלותה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.בבקשתה, טוענת המבקשת בעיקרו של דבר, כי הכרזת הנזקקות מתעלמת מטובת הקטינים, וכי פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, התבססו על קביעות עובדתיות שגויות. כמו כן, מלינה המבקשת על כך שלא נשמעו העדים שביקשה לזמן, ועל כך שהערכאות הקודמות לא נתנו משקל הולם לחווֹת הדעת המקצועיות שהגישה. עוד טוענת המבקשת, כי הערכאות הקודמות שגו בכך שביססו את הכרעותיהן על חוות דעת שנערכה על-ידי מכון מקצועי שמונה לבקשתו של משרד הרווחה, ושעל כן מצוי, לטענתה, בניגוד עניינים, הואיל ומשרד הרווחה הוא שיזם את הליך הכרזת הנזקקות. בנוסף, טוענת המבקשת כי לא היה מקום לזקוף לחובתה את היעדרותה מדיון ההוכחות; כי אין לבית המשפט סמכות להורות על העברת המשמורת של הקטינים במסגרת הליך נזקקות; כי נשלל ממנה זכות הטיעון והערעור; וכי הארכת תוקפה של הכרזת נזקקות ושל צו השגחה לפי סעיף 14 לחוק הנוער – מוגבלת ל-90 ימים בלבד.

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, ובבקשות להוספת ראיה שהגישה המבקשת, הגעתי למסקנה כי דינן להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

9.כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כדי למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, החלטות הערכאות הקודמות מבוססות, בין היתר, על חוות דעת הגורמים המקצועיים, ועל הנסיבות הקונקרטיות של המקרה שנידון, ובכלל זה – על התנהלותה של המבקשת, ועל הממצאים הנוגעים הן לתפקוד שלה, הן לתפקוד של האב. אין בנמצא, אפוא, כל שאלה המשפטית עקרונית הראויה להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". אוסיף ואציין, כי טענות המבקשת בחלקן מופנות כלפי קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות, אשר אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן "בגלגול שלישי". כמו כן, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין. בהקשר הזה, אזכיר כי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי לא דחו על הסף את טענות המבקשת אך מחמת מחדליה הדיוניים; טענותיה נבחנו כאמור, לגופן, והוכרעו על רקע מכלול השיקולים הרלוונטיים, כאשר לעיני הערכאות הקודמות ניצבו שיקולי טובת הקטינים, והם בלבד.

10.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.