בע"מ 4986/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגני הנשיא י' שנלר ו ד"ר ק' ורדי והשופטת ע' רביד ) מיום 18.5.2017 בעמ"ש 59617-03-16, אשר דחה ברוב דעות את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט ש' בר יוסף ) מיום 28.1.2016 בתמ"ש 18968-11-09.

2.

אביו של המשיב (להלן: האב ) עלה לישראל בשנת 1950 כשהוא נשוי לשתי נשים - האחת היא אמו של המשיב והשניה היא המבקשת 1 (להלן: המבקשת ). בשנת 1957 נחתם הסכם בין האב לבין הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות ), לפיו האב מחזיק באחת הנחלות במושב ברקת (להלן: הנחלה או המשק ) כבר-רשות. שתי הנשים וילדיהן התגוררו בנחלה בשתי יחידות דיור נפרדות. אמו של המשיב נפטרה במהלך שנות הששים של המאה הקודמת והמשיב הוסיף להתגורר בביתה שבנחלה.

3.

ביום 27.9.1978 חתמו האב והמבקשת על הצהרות זהות בפני ועד המושב, שנוסחן כדלקמן (צורף כנספח 13 לבקשה):

"בזה אני מצהיר ומאשר שב ני מדעי משה יהיה הבן הממשיך במשקי מספר 62 ב מושב ברקת ואני מסכים שיבנה בית מגורים בחצר משקי בתנאים המקובלים במשרד השכון לגבי בנית בית נוסף לבן ממשיך."

דבר הצהרתם של האב והמבקשת הובא לאישור הסוכנות, וביום 24.10.1978 הודיעה הסוכנות לאב כי הוחלט לאשר את המשיב כבן ממשיך במשקו. בהתאם לאחד התנאים שצוינו במכתב הסוכנות, התייצבו האב והמבקשת ביום 19.11.1978 בפני נוטריון והצהירו הצהרה בנוסח זהה להצהרה הקודמת, הפעם במשותף. בחודש יוני 1980 הוציא ועד המושב מכתב לפיו גם הוא מאשר כי המשיב עתיד לבנות דירת מגורים בנחלה במסגרת תכנית "בנים ממשיכים".

4.

עם פטירתו של האב בשנת 1985 קיבלה המבקשת את הזכויות כבת-רשות בנחלה והמשיכה להתגורר בביתה, כשבבית השני מתגורר המשיב. בסמוך לאחר פטירת האב הגיש המשיב בקשה להיתר בניה להרחבת ביתו שבנחלה כבן ממשיך. בשלב זה הביעו המבקשת וילדיה התנגדות למעמדו של המשיב כבן ממשיך ופנו לוועד המושב בבקשה כי המבקש 2, אחד מילדיה של המבקשת, יוגדר כ"בן ממשיך" שני. הוועד מיאן להכריע בסכסוך וביקש לדעת מיהו הבן הממשיך מבחינת המשפחה. בעקבות כך הגיש המשיב תובענה לפסק דין הצהרתי כי הוא הבן הממשיך במשק על-פי הצהרת האב והמבקשת ובהתאם לאישור מעמדו זה על-ידי הסוכנות וועד המושב. המחלוקת המשפטית בין הצדדים הגיעה עד לפתחו של בית משפט זה, שקבע לבסוף כי הקניית המתנה - המעמד כ"בן ממשיך" - למשיב הושלמה וכי אין באפשרות המבקשת לחזור בה ממנה (ע"א 1108/98). המבקשים הגישו בקשה לדיון נוסף בטענה כי פסק הדין סותר את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ). הבקשה נדחתה ביום 25.5.2000 משנקבע כי לא מתקיימת עילה לדיון נוסף וכי זכויות "בר-רשות" אינן מהוות חלק מעזבונם של חברי האגודה בהתאם לסעיף 20ה ל"הסכם המשבצת" בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות והמושב, ולכן אינן כפופות לסעיף 8 לחוק הירושה (דנ"א 3231/00).

5.

ביום 16.11.2009 עתר המשיב לבית המשפט לענייני משפחה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשת לעשות דיספוזיציה כלשהי בנחלה, משסבר כי היא מנסה לעקוף את פסיקת בית המשפט באשר לזכויותיו על-ידי העברת זכויותיה בנחלה לבנה (המבקש 2). המבקשים הגישו מצידם תביעה שכנגד לפינוי המשיב ובני משפחתו מהנחלה, ולפחות לחיובם בחתימת חוזה שכירות ובתשלום דמי שכירות וכן בתשלום דמי שימוש בגין תקופת העבר. המבקשים הציגו בפני בית המשפט את הסכם המשבצת שהיה בתוקף בשנת 1978, עת נתנו האב והמבקשת את התחייבותם למשיב (להלן: הסכם המשבצת המקורי ) - נוסח שלא היה בידם במסגרת ההליכים הקודמים בין הצדדים, ולכן לא הוגש לבית המשפט - וטענו כי מאחר שבהסכם זה לא הוזכרו כלל זכויות של "בן ממשיך" במשק, הרי שמעמדו זה של המשיב ריק מתוכן, ולכן ממילא רשאית המבקשת לפעול במשק כראות עיניה במהלך חייה.

6.

ביום 28.1.2016 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתו של המשיב וקבע כי המבקשת איננה רשאית לנקוט פעולות שיסכלו את זכויותיו בהתאם להתחייבויות האב והמבקשת כלפיו, גם אלה שתבשלנה במלואן רק בעתיד, וכן דחה את התביעה שכנגד מטעם המבקשים. בית המשפט קבע כי בין הצדדים קיים מעשה בית דין המונע מהמבקשים לטעון כי למשיב אין כל זכויות בנחלה כל עוד המבקשת בין החיים, שכן מדובר בטענה מהותית שלא הועלתה בהליכים הקודמים בין הצדדים, ושדיון בה היה עשוי לייתר את הצורך להכריע האם יכולה המבקשת לחזור בה מהמתנה שהתחייבה לתת למשיב יחד עם אביו המנוח. בית המשפט בחן את הצהרות האב והמבקשת ואת הסכם המשבצת, והגיע למסקנה כי המשיב רכש את "אגד הזכויות" המלא הטבוע במעמד שהוקנה לו כ"בן ממשיך" בהתאם לדין ולפסיקה - בתוכו הזכות להחזיק בנחלה יחד עם ההורים בחייהם ולקבל את זכויותיהם בה לאחר מותם - וזאת אף שהמושג "בן ממשיך" אינו נזכר בהסכם המשבצת שהיה בתוקף עת חתמו האב והמבקשת על הצהרותיהם. בית המשפט הזכיר כי הסכמי המשבצת שנחתמו מאוחר יותר כוללים תניה, לפיה "אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של חוזה זה אישורים או התחייבויות בכתב של הסוכנות כלפי חבר האגודה, בדבר מסירת זכויות שימוש במשק שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש - תימסרנה הזכויות הנ"ל במשק, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה, בהתאם להתחייבות הסוכנות כלפיו", ולכן זכאי המשיב לאכוף את התחייבות הסוכנות כלפיו לקבל את המשק כ"בן ממשיך".

7.

המבקשים לא השלימו עם תוצאה זו, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שם נחלקו הדעות בין השופטים. בית המשפט, בדעת רוב, החליט לדחות את הערעור, בהיותו ניסיון לעקוף פסק דין חלוט של בית המשפט העליון ואף הסכמות דיוניות והצהרות קודמות של המבקשים בערכאות השונות, אשר יצרו מעשה בית דין בין הצדדים. נפסק כי משהמבקשים עצמם הסתמכו על הסכמי משבצת מאוחרים יותר בהליכים הקודמים שניהלו מול המשיב, הם מושתקים מלהעלות כעת טענות חדשות על בסיס הסכם המשבצת המקורי, מה גם שממילא הסכם המשבצת המקורי אינו שולל את העברת המשק למשיב מכוח הצהרות האב והמבקשת, הנחשבים מקור חוזי עצמאי. גם לגופו של ענין, נקבע כי התחייבות האב והמבקשת כלפי המשיב ומכלול הראיות הנלוות לה, מובילים למסקנה כי אכן הייתה כוונה להקנות למשיב זכויות מלאות במשק, ולא רק זכויות של חברות באגודה או של בניית בית בנחלה.

מנגד, שופטת המיעוט סברה כי יש לקבל את ערעור המבקשים ולקבוע כי לא ניתן לראות בהצהרות הלקוניות של האב והמבקשת ככאלו המקנות למשיב את הזכות למשק כולו לאחר מותה של המבקשת במעמד "בן ממשיך", אלא רק את הזכות להקים בית בנחלה. משכך, לגישתה, אין המבקשת מוגבלת מעשיית פעולות בנחלה כל עוד אינה פוגעת בזכויות המשיב לבנות בה בית כפי שהובטח לו. עוד סברה שופטת המיעוט כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסכם המשבצת המקורי לא כלל התייחסות לסוגיה של "בן ממשיך", וכן מכך שבעת חתימת ההצהרות של האב והמבקשת טרם נכללה הגדרה והתייחסות ל"בן ממשיך" בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973. לפיכך סברה כי יש להשיב את התביעה שכנגד שהגישו המבקשים לדיון לגופה בבית המשפט לענייני משפחה.

8.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, בגדרה טוענים המבקשים כי יש לאמץ את עמדתה של שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי ולקבוע כי המתנה שניתנה למשיב כ"בן ממשיך" במשק כוללת אך ורק את הזכות לבנות בית בנחלה. לשיטתם, תוצאה זו היא הצודקת ביותר עבור כל הצדדים ותהווה הסדר סביר עבור המשיב מבחינת כלכלית. המבקשים מוסיפים כי מאחר שבהסכם המשבצת המקורי לא נכללה תניה מפורשת המבהירה כי זכויות "בר-רשות" בנחלה אינן מהוות חלק מעזבונם של חברי האגודה (בניגוד לבסיס העובדתי שעמד בפני בית משפט זה במסגרת דנ"א 3231/00), הרי שחלות עליהן הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, ולא ניתן להורישן בניגוד לחוק.

9.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף בלא צורך בתשובת המשיב.

10.

כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה, משאינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית.

כפי שציין השופט י' שנלר בבית המשפט המחוזי , "בסופו של יום המחלוקת שבין הצדדים עניינה בקביעת 'אומד דעתם של הצדדים' וכשבחינה זו מתייחסת הן לאב המנוח ולמערערת דנן בעת בעת הענקת מעמד של 'בן ממשיך' למשיב בזמנו, דהיינו בשנת 1978, וכך גם אומד דעתם של המערערים דנן, בעת ההליכים המשפטיים שננקטו בהקשר למעמד זה" (פסקה 2 לפסק דינו). כלל השופטים בערכאות דלמטה התמקדו בחוות-דעתם בפרשנות הצהרותיהם של האב והמבקשת על רקע הראיות הנלוות להן, ובמשמעות ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, והכל בגדרי המחלוקת הפרטנית בין הצדדים ל תיק זה. הכרעתם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי - המאשרת את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה - מבוססת ומנומקת, ולא שוכנעתי כי יש עילה להתערב בה.

11.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב לא אעשה צו להוצאות.