בע"מ 5013/11 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטות י' וילנר, צ' קינן, ב' טאובר ) בעמ"ש 32503-10-10, אשר דחה את הערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן ), בתיק ת"ע 4014-12-08, מיום 11.07.10, שפסק למבקשת על דרך הפשרה סכום חד פעמי בעבור סילוק ידה מהנכס בו מתגוררת וסילוק מלוא טענותיה כלפי העיזבון.

2.

המבקשת הייתה נשואה למנוח משך כ-10 שנים, עד אשר נפטר בשנת 2006. המנוח הוריש את מלוא זכויות וחובות העיזבון לילדים מנישואיו הקודמים. המבקשת הגישה תביעה למזונות ומדור מן העיזבון של המנוח ושניים מיורשיו – הם המשיבים בבקשה דנא. בדיון בבית משפט לענייני משפחה מיום 21.04.10 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה בית המשפט יקבע על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 סכום חד פעמי בין 0-1,000,000 ש"ח שישולם למבקשת בגין מלוא טענותיה כלפי העיזבון או יורשיו, ובעבור סילוק ידה מהנכס ששייך לעיזבון. בהמשך להסכמה זו, בית המשפט לענייני משפחה פסק למבקשת סך של 160,000 ₪, שאותו נימק, בכפוף לסילוק היד בפועל, וכן קבע שהמבקשת תהא רשאית לקחת עימה מהנכס את מטלטליה בלבד. המבקשת ערערה על החלטה זו.

בנימוקי הערעור לבית המשפט המחוזי טענה המבקשת כי נעדרה הסכמתם של כל יורשי העיזבון, שלא היו צד להליך, למתן פסק דין על דרך הפשרה, כפי שנדרש על פי סעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. על כן, פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ואינו מחייב את המבקשת כלפי היורשים שנעדרו מההליך. כמו כן, גרסה כי גמירות דעתה להסכים להידון על דרך הפשרה לא חלה ביחס לכל היקף הזכויות אשר נתבקשה הכרעה בהן. כך למשל לעניין הזכויות להן טוענת במיטלטלין של בני הזוג. בית המשפט, לטענתה, לא הבהיר את מכלול הזכויות המוסדרות בהסדר הפשרה. המבקשת טענה עוד כי הוטעתה על ידי המשיבים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה כתוצאה מהצגת שווא של שווי העיזבון. בעוד שהמשיבים הציגו את העיזבון כחסר רכוש, ונמנעו בחוסר תום לב מדיווח אודות תכולת הרכוש של העיזבון כפי שנדרשים לפי סעיף 29 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, התברר כי הוא בעל רכוש רב. עוד קבלה על כך שפסק הדין, על מסקנותיו והסכומים שפסק למבקשת, אינו סביר וחורג במידה קיצונית. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של המבקשת לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בנימוק שפסק הדין קבע את הממצאים העובדתיים הנדרשים, אשר תומכים במסקנה המשפטית, ואינו מעלה טעות שבחוק.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

3.

בבקשתה למתן רשות לערער טענה המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מבחינת טענות המבקשת לגופן, ושלא נימק פסיקתו. כן חזרה המבקשת על טענותיה בערעור, וניסתה לשוות להן מעמד של שאלות משפטיות כבדות משקל, בדבר תפקידו של בית המשפט הפוסק על דרך הפשרה, וגבול ההתערבות של הערכאה השנייה בבחינת פסק דין מעין זה. לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כי מתעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים. למעשה, בקשתה מבוססת על טענת היעדר הסכמתה והסכמת חלק מהיורשים לפסק הדין שניתן על דרך הפשרה.

יצוין עוד כי המבקשת ביקשה להגיש ראיות נוספות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין כדי להוכיח קיום טעות בפסק הדין, לאחר שבקשה דומה נמחקה בהחלטת הערעור של בית המשפט המחוזי.

4.

בית משפט קמא עמד על כך שטענת המבקשת כי נעדרו מההליך שני יורשים וכי היה על בית המשפט לזמנם לדיון תמוהה היא. התובעת היא שיזמה את התביעה והיה עליה להמציא את כתב התביעה לכל היורשים (ע"א 2447/93 רימון מנסור נ' ג'מיל מוסא אבראהים ואח' פ"ד מח(5) 206; ע "א 526/89 סאלח עבד אל קאדר עומר עוואדה נ' עיזבון המנוח עומר עלי עוואדה , מה (5) 749 ). כן הובהר בפסק הדין כי משניתן פסק-דין אין לעורר טענה זו. אין להיעתר לבקשה מטעם זה. המבקשת הגיעה להסכמה בדבר מיצוי זכויותיה כלפי העיזבון מול שניים מהיורשים, בעוד שלא ביקשה את הסכמת כלל היורשים, כפי שהיה עליה. לאחרי שהפשרה לא עלתה לטעמה, טוענת שההסכם אינו תקף בשל היעדרם של יורשים אחרים. אין המבקשת יכולה להסתייע בעניין זה לביטול פסק הדין.

עוד צדק בית משפט המחוזי משנמנע מלהתערב בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שניתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט לגבי היקף הסוגיות שנתבקשה בהן הכרעה. היקף התערבותה של הערכאה הערעורית בפסק דין שניתן על בסיס הסכמת הצדדים לפשרה כבר נידון בפסיקה, ונקבע שהתערבות תתאפשר אך ורק במקרים של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהליך הסקת המסקנות של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 10838/05

זקס נ' קלינגר , (23.3.08); רע"א (י-ם) 6756/96 זוננשוילי יצחק נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (15.12.97) ). על אחת כמה וכמה כאשר ניתנה הסכמתה המפורשת לדון ב"מלוא טענות התובעת, כלפי העיזבון או כלפי יורשי העיזבון...", אשר מלמדת על גמירות דעתה של המבקשת למיצוי מלוא טענותיה אודות העיזבון. יצוין בעניין זה, כי אף פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הבהיר כי "סכום זה הינו לסילוק כל טענות התובעת מכל מין וסוג, כלפי העיזבון ויורשיו."

מעבר לכך, טענות המבקשת כלפי היקף הסכמתה הדיונית ופרשנותה, או כלפי הטעייתה להסכים למתן פסק דין בדרך הפשרה על-ידי הסתרת שווי העיזבון, או באשר לראיות החדשות המוכיחות טעות בפסק - נוגעות לפגמים בהסכם עצמו, ולא להליך השיפוטי. פסק דין בהסכמה הינו למעשה יציר כלאיים של הסכם בין בעלי הדין ופסק הדין השיפוטי (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 786 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). כבר נקבע שבמקרה שבעל דין רוצה להלין על פגם בחלק ההסכמי שהוא בשורשו של פסק הדין, תרופתו במקרה המתאים היא להגיש תובענה לביטול ההסכם בפסק הדין. בקשה לביטול פסק דין יש להגיש בתובענה חדשה לבית המשפט המוסמך (ע"א 417/89 סעד חסן אעבריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מה(4) 641), ולא לפנות בערעור על פסק הדין הקיים. זאת אף ביחס לפסק דין המבוסס על הסכמה בענייני מזונות (ראו: ע"א 177/81 רחל גלעדי נ' ד"ר ישראל גלעדי פ"ד לו(3) 179). כמובן אין בכך להביע עמדה בכל הקשור לתיק זה. אשר על כן, אין מקום לבחון טענות אלו בהליך רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.