בע"מ 5020-23 בע"מ 5020-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ו-נ' שילה) בעמ"ש 38062-06-23 מיום 18.6.2023, שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב – יפו (השופט י' שקד) בתמ"ש 25159-06-23 מיום 12.6.2023.

2.המבקש והמשיבה נישאו בארצות הברית ביום 2.12.2015, וביום 11.12.2015 נולדה בתם הקטינה (להלן: הקטינה). ארבעה חודשים לאחר מכן, נפרדו הצדדים; ובשנת 2016 הותוו הסדרי המשמורת על הקטינה בבית המשפט בקליפורניה, ארצות הברית, שבגדרם נקבע, בין היתר, כי לצדדים אין זכות יציאה מארצות הברית ללא הסכמת הצד השני. ביום 9.1.2019 אישר בית המשפט בקליפורניה למשיבה לצאת עם הקטינה מארצות הברית ולשהות במשך חודש בישראל ובצרפת, וביום 14.2.2019 הגיעו המשיבה והקטינה לישראל – אך לא שבו מאז לארצות הברית כנדרש. ביום 12.12.2019 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המשיבה, שבגדרה עתר להחזרת הקטינה לארצות הברית מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א–1991 (להלן: חוק אמנת האג). בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה (תמ"ש 33940-12-19). ערעור אשר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק-דין זה, התקבל והוחזר לבית המשפט לענייני משפחה בהסכמה, לשם קביעת תנאי החזרת הקטינה לארצות הברית (עמ"ש 27758-02-20 מיום 24.2.2020); תנאים כאמור נקבעו בבית המשפט לענייני משפחה ביום 4.3.2020 [יצוין, כי נכון למועד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשה זו (עמ"ש 38062-06-23), לא הוחזרה הקטינה לארצות הברית].

במסגרת ההליכים אשר התנהלו במקביל בבית המשפט בקליפורניה, נקבע ביום 10.3.2020, כי טובת הקטינה מחייבת את מגוריה בישראל (להלן: החלטת המשמורת). בעקבות כך, ולאחר הליכים שונים שבהם נקט המבקש בבית המשפט לענייני משפחה, הוגשה על ידו ביום 11.6.2023 תביעה לפי חוק אמנת האג בשל הרחקה שלא כדין – היא התביעה אשר ביסוד הבקשה דנן – אשר בגדרה עתר, בין השאר, כי בית המשפט יורה כי לקטינה סטטוס של חטופה; וזאת, חרף החלטת המשמורת. בית המשפט לענייני משפחה מחק את התביעה על הסף, מן הטעם שהמערער לא תמך את טענתו האמורה באסמכתאות. ערעור אשר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק-דין זה, נדחה ובמסגרתו נקבע, בין היתר, כי ככל שחפץ המבקש להשיג על החלטת המשמורת – עליו לפנות לבית המשפט בקליפורניה.

3.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי יש לקבוע כי החלטת המשמורת לא איינה את האמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.2.2020. עוד טוען המבקש, כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית עקרונית בנוגע ליחס שבין הכרעות בעניין החזרת ילדים חטופים לבין אלו שבסוגיית המשמורת – אשר מתקבלות, ככלל, על-ידי בתי משפט שונים.

4.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

5.הלכה עמנו, כי בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרים חריגים בלבד, כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או לשם מניעת עיוות-דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף הנופך העקרוני אשר משווה המבקש לטענותיו, הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, החורגת מנסיבות המקרה הספציפי, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כן, איני סבורה כי עולה בענייננו חשש לעיוות-דין. לפיכך, הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור כאמור.

מעבר לנדרש, אוסיף כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי, לגופו של עניין – מקובלים עליי.

6.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.