בע"מ 5057/21פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים משלשום (19.7.2021), בעמ"ש 24686-07-21 (השופט ד' גדעוני ), שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 20.6.2021 (השופט ע' שילה ), אשר במסגרתו הותר למשיבה, אֵם ילדו של המבקש, להעתיק את מקום מגוריה.

2.

מפאת סד-הזמנים קצר, כמו גם משיקולי צנעת-הפרט, לא אפרט בהרחבה על אודות נסיבות העניין. המבקש והמשיבה ניהלו קשר זוגי. הגם שבמהלך השנים לא עברו להתגורר יחדיו תחת קורת גג אחת, לאחר שנים אחדות החליטו להביא ילד לעולם, ולגדלו בהורות משותפת, בחלוקת זמני שהות בין שני בתיהם הנפרדים.

3.

בשנותיו הראשונות של בנם המשותף, התגוררו השניים בסביבות הרי ירושלים; תחילה באותו ישוב, לאחר מכן בישובים נפרדים, במרחק נסיעה קצר יחסית. לאחר זמן- מה, החלה המשיבה להביע רצון להתגורר בישוב בעל אופי קהילתי יותר, מותאם לצרכיה, ולאופן שבו היא מעוניינת לגדל את בנה. בשנת 2018 נדחתה תביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה כי יותר לה לעבור להתגורר בישוב בצפון הארץ; בהמשך, הגישה את התביעה מושא ההליכים בנדון דידן, אשר במסגרתה ביקשה כי יוּתר לה לעבור לישוב קהילתי אחר, קרוב יותר לירושלים.

4.

המבקש התנגד להעתקת מקום מגוריה של המשיבה: הן מאחר שהישוב שאליו מתעתדת המשיבה לעבור נמצא הרחק ממקום מגוריו-שלו, באופן שעלול לפגוע ביכולתו להיות הורה נוכח לבנו; הן בשל התנגדותו למגורי בנו באזור יהודה ושומרון, בין אם מטעמים אידיאולוגיים-עקרוניים, בין אם בשל הסכנה הביטחונית הכרוכה בכך, לדידו.

5.

ניסיונות להגיע לפשרה והסכמה – כשלו; באין מנוס, ניתן פסק דין ביום 12.8.2020. בית המשפט לענייני משפחה הבהיר, כי בקשת המשיבה נוגעת למעבר מגוריה-שלה, ואיננה משנה את הסדרי חלוקת זמני השהייה בין הצדדים. על כן, בהסתמכו הן על עמדת עו"ס לסדרי דין, הן על חוות-דעת של פסיכולוג מומחה מטעם בית המשפט, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש לקבל בעיקרה את תביעת האם: הותר לה לשנות את מקום מגוריה למחוז חפצה, תוך שנקבע כי בנם-הקטין ילמד בבית ספר בירושלים החל משנת הלימודים תשפ"ב, כך שככלל יתאפשר למבקש לאספו מירושלים, מבלי לנסוע נסיעות ארוכות יתר על המידה, וללא צורך במעבר באזור יהודה ושומרון (להלן: פסק הדין הראשון ).

6.

המבקש ערער. במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 2.2.2021, ניסה גם בית המשפט המחוזי להביא את הצדדים לידי הסכמה, חלף הכרעה. אכן, בגמר הדיון גובשה הסכמה בין הצדדים, ניתן לה תוקף של החלטה, ובמסגרתה הסכימה המשיבה לבטל את מעבר הדירה המתוכנן, בכפוף לאי-אלו תנאים, לרבות קבלת סיוע כספי מצד המבקש. דא עקא, זמן קצר לאחר הדיון הודיעה המשיבה כי היא איננה שלמה עם הסכמתה, וביקשה לחזור בה ממנה. בסופו של דבר נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה זו. ביום 15.3.2021 ניתן אפוא פסק דין בערעור. בית המשפט המחוזי מצא, בניגוד לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, כי בחוות-הדעת של הפסיכולוג-המומחה לא ניתנה המלצה ברורה על שינוי מקום המגורים של המשיבה. בנסיבות הללו נקבע, כי "אין מנוס מהחזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שתוזמן חוות דעת משלימה ועדכנית של המומחה" ; ולאחר שזו תינתן, "ייתן בית משפט קמא הוראות בדבר המשך ההליך, כחוכמתו וכפי שימצא לנכון" .

7.

התיק הוחזר, אם כן, לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 7.4.2021, לאחר שקיבל מסמכים שונים מהצדדים, שמע את עמדתם בכתב ובעל-פה (באמצעות קשר טלפוני), הודיע המומחה, כי לדעתו "אין מקום כעת לחוות דעת משלימה מטעמי כפסיכולוג" , על יסוד נימוקים שונים, והבהיר כי הוא עומד מאחורי המלצותיו הקודמות, כפי שפורטו בחוות-הדעת שהוגשה עובר לפסק הדין הראשון. כמו כן, התקיים דיון במעמד הצדדים והמומחה ביום 25.5.2021, ובמסגרתו הדגיש המומחה כי לדידו, גם בהתחשב בדברים שארעו במהלך ההליך לפני בית המשפט המחוזי, יש לאפשר את מעבר מגוריה של המשיבה לאלתר. בהינתן עמדת המומחה, נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין שני ביום 20.6.2021, אשר בעיקרו שב, חזר והדגיש, את הנימוקים שפורטו בפסק הדין הראשון; נקבע אפוא כי תביעת המשיבה מתקבלת, וכי היא תוכל לבצע את המעבר מיום 20.7.2021 ואילך (להלן: פסק הדין השני ).

8.

המבקש ערער גם על פסק הדין השני, ובד בבד עם הגשת הערעור, הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין השני. בית המשפט המחוזי התמקד בשיקולי מאזן הנוחות, תוך שהובהר כי מרכז הכובד – הריהו טובת הבן-הקטין. בהקשר זה, ער היה בית המשפט לכך שאם יתקבל הערעור, אך ביצוע פסק הדין לא יעוכב ומעבר הדירה יתאפשר, הרי ש "תיגרם פגיעה מסוימת לקטין שייאלץ להעתיק את מגוריו פעם נוספת, אפשר לאחר שהחל ליצור קשרים חברתיים ביישוב חדש, על הקושי הכרוך בכך" , אולם לצד זאת הבהיר, כי "אין מדובר במצב בלתי הפיך

שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו" . מנגד הודגש, כי "האם מתגוררת כיום [...] בשכירות (בדירה שמהווה צימר לתיירים)" , וכי "מתגובתה עולה כי חוזה השכירות מסתיים בימים אלה וכי כבר שכרה דירה זמנית [בישוב שאליו היא עתידה לעבור] לקראת מציאת פתרון מגורי קבע [שם]" . הוטעם אפוא, כי אם יעוכב הביצוע, ממילא תיאלץ המשיבה למצוא דיור חלופי במקום לא ידוע, לתקופת הדיון בערעור – מצב שברי כי הוא נושא עמו קשיים וחוסר ודאות, אשר יש בהם כדי לפגוע בקטין. לגבי סיכויי הערעור, העיר בית המשפט המחוזי, כי משהתייצב הפסיכולוג-המומחה לפני בית המשפט לענייני משפחה בשנית, ועמד על דעתו כי יש לאפשר את המעבר, הרי שיש בכך "כדי להקרין על סיכויי הערעור" . בשורה התחתונה, העיר בית המשפט המחוזי, כי "התמונה העולה היא מורכבת" , כי מאזן הנוחות לא נוטה לטובת המבקש באופן המצדיק עיכוב ביצוע, וכי אין בסיכויי הערעור כדי לשנות את הפור בעניין זה. לשם מתן אפשרות להגשת ערעור, עיכב בית המשפט המחוזי את מעבר המשיבה עד ליום 22.7.2021.

מכאן הבקשה שלפנַי.

9.

המבקש סבור כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין השני. לשיטתו, בית המשפט המחוזי לא שקל כדבעי את הנזק אשר עלול להיגרם לקטין: שינוי מקום מגוריו, הדורש מטבעו תהליכי התאקלמות ויצירת קשרים חברתיים – נושא עמו השלכות כבדות על נפשו; ואם בסופו של דבר יתקבל הערעור – הרי שיצטרך לעבור טלטלה נוספת. מבחינת בנו-הקטין אפוא, מדובר בנזק בלתי הפיך, אשר לא ניתן יהיה לרפאו, ככל שיתקבל הערעור. עוד נטען בהקשר זה, כי "נסיון המשיבה לעשות שימוש בטענה כי שכרה דירה [בישוב שאליו היא עתידה לעבור] הינו נסיון כוחני ובלתי ראוי לקבוע קביעות עובדתיות בשטח, טרם מתן פסק דין חלוט, מתוך מטרה ברורה לסכל את הערעור" . המבקש מדגיש כי הוא נכון לתת סיוע כלכלי, אם נדרש, לשם פתרון ראוי למגורי המשיבה.

10.

אשר לסיכויי הערעור, בפי המבקש טענות רבות על כך שהללו טובים. לשיטתו, בתמצית, פסק הדין השני ניתן כאשר הלכה למעשה לא ניתנה חוות-דעת עדכנית מטעם המומחה, וזאת בניגוד להוראות בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור; העתקת מקום מגורי המשיבה תגרום נזק לקשר שבין אב לבנו – בין אם בשל הריחוק הגיאוגרפי, בין אם מחמת 'הריחוק הערכי', נוכח השקפת עולמו של המבקש, המתנגד למגורים מעבר לקו הירוק – ומכאן שאינה בטובת הקטין; רצונה של המשיבה להתגורר בישוב קהילתי אינו יכול לגבור על זכותו של הקטין לקשר משמעותי עם שני הוריו; ואין זה נהיר מדוע ניתן משקל עדיף לרצונה של המשיבה, על פני הפגיעה שיסב המעבר למבקש ולבנם המשותף.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובה מאת המשיבה. הלכה מושרשת וידועה היא, כי ככלל תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב בעניינים של עיכוב ביצוע וסעדים זמניים; כזאת יֵעשה במקרים חריגים בלבד (ראו, בין רבים: רע"א 2071/21 חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ נ' אזורים בנין (1965) בע"מ , פסקה 14 (13.7.2021)). המקרה – מעיק, על המורכבות והקושי שהוא מעורר – אין חולק; כאב המבקש – ניכר. יחד עם זאת, בנסיבות, העיקר הוא טובת הקטין, בראי שיקולי מאזן הנוחות, אשר עומדים במוקד שאלות של עיכוב ביצוע (ראו, בין רבים: ע"א 4515/21 קרני נ' שבת , פסקה 4 (13.7.2021)). במישור זה, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמשיבה מסיימת בימים אלה את תקופת השכירות בדירתה הנוכחית, כך שממילא מעבר מגורים כלשהו – מבחינתה – הוא בלתי נמנע. מנקודת מבט זו, יש ממש בקביעה כי על הפרק ברירה בין מעבר של המשיבה לישוב המסוים, שאליו בכוונתה לעבור, לבין שליחתה לחיפוש מקום מגורים אחר, למצער לתקופת בירור הערעור, בכפוף למגבלות השונות שמציבה ההורות המשותפת של הצדדים. בנסיבות הללו, בהעדר הסכמה על הישארות המשיבה במקום מגוריה הנוכחי, ובהינתן שהמבקש ודאי אינו רשאי להגביל את המשיבה מלעבור דירה, למצער לא בתחום הקרוב לביתו – הרי שמעבר מגורים, שינוי שגרת חייו של הקטין, על כל המשתמע מכך, הם ככל הנראה עובדה מוגמרת; והשאלה היא אך לאן.

12.

הנה כי כן, על מכלול שיקולי מאזן הנוחות – הדעת ניתנה. הכלל הוא, כידוע, שהזוכה בפסק הדין זכאי לֵהנות מפרותיו, והמערער, מבקש עיכוב הביצוע, הוא זה שנושא בנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בסיכומם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עמד בנטל זה; ואני כשלעצמי, לא מצאתי במסקנתו-זו פגם המצדיק את התערבותי. לגבי סיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בעניין, לא שוכנעתי כי הם נוטים במובהק לטובת המבקש, ודאי לא באופן המצדיק העתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, על רקע המסקנות דלעיל במישור מאזן הנוחות.

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.