בע"מ 5181/18 פלוני נ. פלוני

1.

מונחות לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 42055-01-17, כב' השופטים ס' ג'יוסי , ע' ורבנר , א' אלון ), אשר קיבל בצורה חלקית את ערעור המבקשת בבע"מ 5389/18 (להלן : המבקשת ), על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 5480-01-15, כב' השופטת ש' היימן ), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לביטול הסכם הגירושין בינה לבין המבקש בבע"מ 5181/18 (להלן: המשיב ). ערכאת הערעור קבעה כי סוגיית המוניטין העסקי של המשיב תוחזר לערכאה הדיונית להמשך בירור, לאחר הגשת עמדת והתייחסות של האקטואר.

במסגרת ההליך העיקרי נמשכה ההתדיינות המשפטית כשנתיים וחצי, במהלכן נדונו תביעות למזונות אישה, מזונות קטינים ותביעות הדדיות לאיזון משאבים. בסופו, הצדדים הגיעו להסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, שעל פי המוסכם סיים את כל המחלוקות ביניהם. כחצי שנה לאחר מכן המבקשת הגישה בקשה לביטול ההסכם מכוח מגוון עילות. סלע המחלוקת הוא היקף ושווי קרקעות הנמצאות ברומניה ורשומות על שם המשיב.

ערכאות קמא בחנו את טענות המבקשת לגופן, ומצאו כי אין מקום להתערב בהסכם הגירושין. הערכאה המבררת הדגישה את הפסיקה המצביעה על כך שנדרשת זהירות יתרה בטרם יבוטל הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, ודחתה את כל טענות המבקשת. הערכאה הערעורית התמקדה בכך שמרבית טענות הערעור עוסקות בשאלות עובדתיות, שאין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. עם זאת, הערעור נבחן לגופו ונדחה גם בהיבט זה. זאת למעט בנקודה העוסקת במוניטין העסקי של המשיב אשר הוחזרה, כאמור, לבירורו של בית המשפט לענייני משפחה.

2.

בהליך שהוגש מטעם המבקשת היא חוזרת על טענותיה, המתרכזות בקרקעות הנמצאות ברומניה ורשומות על שמו של המשיב. המבקשת גורסת כי יש לבטל את הסכם הגירושין בשל טעות והטעיה ביחס להיקף ושווי הקרקעות; וכן אופן ואפשרות העברת הזכויות בהן לידיה. בנוגע להטעיה נטען בנוסף כי המשיב הסתיר את קיומו של מחירון ממשלתי המשקף את ערכן האמתי של הקרקעות. עוד טוענת המבקשת כי יש לבטל את ההסכם מכוח עילת העושק, וכי הוא מקפח את זכויותיה באופן קיצוני. לבסוף, נטען כי לא היה מקום לחייבה להשיב את ייפוי הכוח שניתן לה על ידי המשיב במסגרת ההסכם. לגישת המבקשת לשם ריפוי הפגמים, לאחר ביטול ההסכם יש למנות מומחה לדין הרומני, אשר חוות דעתו תחלוש גם על שאלת המוניטין העסקי של המשיב. המבקשת סבורה כי האמור מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינה הפרטי, המצדיקות דיון נוסף בהן בפני ערכאה זו.

המשיב מצידו גורס כי שגה בית המשפט המחוזי בהחזרת הדיון במוניטין העסקי לערכאה המבררת. לגופו של עניין, לטענתו ההחלטה שגויה, שכן מלכתחילה לא נפל פגם בחוות הדעת של האקטואר. עוד הוא טוען כי הדבר נוגד את הפסיקה לפיה מקום בו שני בני הזוג משתכרים בצורה ראויה – אין לבצע איזון בתחום זה; וכן את ההלכה לפיה הסכם גירושין הינו מסמך אחד, פרי איזונים וויתורים בין הצדדים, ואין לפרק אותו לגורמים תוך התערבות בחלק אחד ממנו. לבסוף, המשיב מדגיש כי המבקשת חתמה על הסכם הגירושין באופן מודע ומושכל.

3.

נפתח במסגרת הנורמטיבית החולשת על התחום של הסכמי הגירושין. הסכם כזה, שקיבל תוקף של פסק דין, כולל שני רכיבים: הראשון הוא החוזי; והשני החלק השיפוטי, הנותן להסכם תוקף של פסק דין. בהתאם למצוות הדין, בית המשפט יתן תוקף של פסק דין להסכם רק אחרי שהתרשם ששני הצדדים הבינו את תנאיו ואת החובות והזכויות הנובעות ממנו (ראו סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973; ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו(3) 421 (1982)).

בענייננו, המבקשת פונה אל בית המשפט בבקשה להתערב אך באלמנט אחד מתוך ההסכם הכולל. בהקשר זה הטעימה הפסיקה שככלל, נכון להתייחס להסכם גירושין כאל מקשה אחת, ולא כאסופת הסכמים העוסקים בסוגיות שונות. זאת משום שההתחייבויות המצויות בו שלובות ואינן ניתנות להפרדה (ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה , לח (4) 635, 639-640 (1985)). כמובן שאין משמעות הדבר כי הסכם שאושר על ידי בית המשפט חסין מביקורת שיפוטית, אלא שעל מנת לבטלו יש לעמוד ברף המתאים.

4.

ועתה לטענות המבקשת. כזכור, הן עוסקות ברכוש הנמצא ברומניה ורשום על שם המשיב. בקיצור נמרץ, החלק הרלוונטי בהסכם קובע כי המבקשת תקבל את הקרקע ביופיטר והמשיב את יתר הקרקעות. עוד נקבע כי ככל שלא יהיה ניתן לרשום את הקרקע על שם המבקשת, היא תירשם על שם ביתם של המבקשת והמשיב, כאשר המשיב אחראי לרישום. במידה והבת לא תהיה מעוניינת ברישום – הקרקע תירשם על שם המבקשת ועליה לדאוג לכך, תוך שהובהר כי יתכן והדבר יחייב הקמת חברה רומנית. עוד נקבע כי עד להעברת הזכויות בקרקע יוותר סכום כסף בנאמנות, וכן כי המבקשת מתחייבת להחזיר ייפוי כוח שניתן לה.

התשובה לטענות שהעלה המבקשת נעוצה בכך שהן מופנות כנגד ממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת. ביניהן השאלות הבאות, בהן הכריעו ערכאות קמא – האם הוכח כי שווי הקרקעות זהה לזה שנקבע במחירון הממשלתי, האם הוכח שההסכם אינו בר ביצוע והאם חוות הדעת של השמאי הרומני ושל הסוקרת הישראלית הוגשו על דעתה ובהסכמתה של המבקשת. כידוע, ערכאת הערעור, ובפרט כאשר עסקינן בגלגול שלישי, אינה נוטה להתערב בשאלות שכאלו. זאת נוכח יתרונה של הערכאה המבררת בהתרשמות הבלתי אמצעית ממכלול העדים והראיות. לא נראה כי ישנה הצדקה לסטות מכלל זה במקרה דנן. ערכאות קמא בחנו את הראיות בצורה מעמיקה – ולא מצאתי פגם בפסקי דינן.

לעניין טענתה של המבקשת לפיה ההסכם אינו בר ביצוע, הרי שמדובר בטענה עובדתית שהוכרעה, כאמור. יתרה מכך, בנסיבות העניין ובהתחשב בהסכם בכללותו ובהקיפו, נראה כי הסעד הנכון לגישת המבקשת איננו ביטול ההסכם, אלא אכיפתו או דרישה לפיצוי כספי.

סיכומו של דבר הוא שיש לשוב למסגרת הנורמטיבית, אשר הייתה נר לרגליהן של ערכאות קמא בהכרעותיהן. הכלל הוא, כאמור, כי אין "לפרק" בצורה מלאכותית את הסכם הגירושין, ולראות בו אסופה של הסכמים בנושאים שונים. בענייננו, ערכאה קמא פירטה כי כנגד חלוקת הקרקעות ברומניה בדרך שנקבעה בהסכם, המשיב ויתר על חלקו בזכויות הסוציאליות שצברה המבקשת, טענתו להשבת הלוואה, איזון הרכבים ותחולת הבית וכיוצא בזאת. לא ניתן אפוא להפריד עניין זה מיתר תנאי ההסכם ומכאן כי גם בהיבט זה יש לדחות את טענותיה של המבקשת. הדברים נכונים ביתר שאת משום שעסקינן בהסכם שאושר על ידי ערכאות קמא, לאחר שהתרשמו, בהתאם למצוות הדין, כי שני הצדדים חתמו עליו בהסכמה חופשית ובהבינם את התוצאות. מכאן כי הנטל להוכיח את טענות המבקשת ממשי הוא, והיא לא הרימה אותו.

4.

בנוגע לטענות המשיב, לפיהן שגתה ערכאה קמא בהחזרת הדיון במוניטין העסקי לערכאה המבררת, דיי לציין שתי נקודות: הראשונה עוסקת בקביעותיה של הערכאה הערעורית; והשנייה באמות המידה למתן החלטה זו. בנוגע לראשונה, הרי שכל שערכאה קמא קבעה הוא כי "...יש לבקש את עמדת והתייחסות האקטואר לאותן עובדות שאינן במחלוקת, לפיהן על אף אותו מצג, המשיך המשיב לעבוד ברומניה, לפרוס עובדות אלה לפניו ולשאול את דעתו האם יש בהן כדי לשנות ממסקנתו האמורה, בכל הנוגע להערכת המוניטין ולתשלומי האיזון המתחייבים". עוד נקבע כי לאחר קבלת התייחסות האקטואר – הצדדים יוכלו להעלות את טענותיהם בעניין זה. אין בקביעות אלו משום חריגה מהלכות הערכאות השיפוטיות. כל שנקבע הוא שעל האקטואר לבחון בשנית את הדברים, כאמור, וכי על ערכאה קמא להכריע בדבר, תוך מתן אפשרות לצדדים לטעון. רוצה לומר, אין בבחינת העניין מחדש כדי להכתיב תוצאה או לגלות טעות.

הנקודה השנייה בגינה יש לדחות את טענות המשיב היא אמות המידה לבחינת גלגול שלישי. הלכה מושרשת היא כי לא די בכך שצד יצביע על טעות בהחלטתה של ערכאה שיפוטית, או אפילו על קיומו של מסלול דיוני אחר מהמסלול שנבחר על ידי ערכאה קמא, לצורך קבלת בקשת רשות ערעור. תחת זאת, עליו להראות כי בשאלה המוצגת על ידו ישנה חשיבות ציבורית-כללית וכן עילה משפטית המצדיקה דיון נוסף. תנאים אלו אינם באים על סיפוקם במקרה דנן, וטעם זה אף מספיק לבדו לדחיית בקשתו של המשיב.

5.

סוף דבר, שתי בקשות רשות הערעור נדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.