בע"מ 5242/12 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 26647-03-12; כב' השופטים ת' בזק רפפורט, ד' מינץ, כ' מוסק) , שדחה ערעור על ארבעה פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 20109-05-11, תמ"ש 18465-08, תמ"ש 18466-08, תמ"ש 18467-08; כב' השופטת נ' מימון ).

2.

המבקש ומשיבה 1 (להלן: בת הזוג) נישאו בשנת 1976. בספטמבר 2000 אושר הסכם גירושין בין השניים. ההסכם מסדיר את חוב המזונות של המבקש לילדיו, וכן קובע שאחת מהדירות של בני הזוג (להלן: הדירה) תימכר ושווייה יחולק. מני אז ניהלו ביניהם בני הזוג הליכים משפטיים מרובים. במסגרת הליכים אלו ניתנו ארבעת פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

בתיק הראשון (תמ"ש 20109-05-11) תבע המבקש לבטל את חיוב המזונות לאחת מבנותיו, ילידת 1993, בטענה שהיא קטינה מורדת. בפסק הדין ציין בית המשפט כי זמן קצר קודם לכן ניתן פסק דין בהליך דומה (ביום 16.6.2009), בו נדחתה טענה זהה של המבקש משום שהוא לא הוכיח אותה כדבעי. נקבע כי המבקש לא הוכיח כל שינוי בנסיבות מאז ניתן אותו פסק דין. על כן נדחתה התביעה.

בתיק השני (תמ"ש 18465-08) תבע המבקש מבת זוגו פיצוי בגובה 360,000 ₪, בטענה כי היא סירבה לקבל ממנו גט במשך 10 שנים. התביעה נדחתה, תוך שבית המשפט קובע כי המבקש הוא שניסה להוציא מבת זוגו ויתורים ולשפר לטובתו את הסכם הגירושין כתנאי למתן הגט.

בתיק השלישי (תמ"ש 18466-08) נתבע המבקש על ידי בנו, משיב 2 (להלן: הבן). נטען כי המבקש מכר בנובמבר 2008 את הדירה לבן, על פי הסכם הגירושין, אולם פינה אותה רק בספטמבר 2009 תוך הפרה של הסכם המכר. בנוסף נתבע המבקש בגין נזקים שגרם לדירה. בפסק הדין התקבלה גרסתו העובדתית של הבן, לפיה המבקש הוא שגרם את הנזקים לדירה בשווי 110,000 ₪. כמו כן נפסק שהמבקש הוא שעיכב את מכירת הדירה ופינויה ובכך הפר את הסכם המכר. בגין הפרה זו עליו לשלם 50,000 ₪ פיצוי מוסכם, וכן 100 דולר בגין כל יום איחור במסירת הדירה.

בתיק הרביעי (תמ"ש 18467-08) תבע המבקש פיצוי מבנו בסכום של כ-225,000 ₪, בטענה כי הבן עיכב את הליך מכירת הדירה ובכך גרם לו נזקים. התביעה נדחתה. נקבע כי המבקש הוא שניסה לטרפד את הליכי מכירת הדירה, בין היתר כאשר הגיש שלוש בקשות רשות ערעור ועוד בקשות שונות. כן צוין שהמבקש לא הוכיח כראוי את גובה הנזק שנגרם לו, לשיטתו, בשל ירידת הערך הנטענת של הדירה.

המבקש ערער על ארבעת פסקי הדין לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, תוך שבית המשפט מציין כי לא נמצאה עילה להתערב בתשתית העובדתית שנקבעה בבית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לתביעות השונות. אולם מן הפיצוי שנפסק לחובת המבקש בתיק השלישי הופחתו 50,000 ₪, בהסכמת המשיבים, היות וסכום זה הוא בגדר "כפל פיצוי" – שהרי המבקש נדרש גם לשלם 100 דולר עבור כל יום איחור בפינוי הדירה.

3.

הבקשה שמונחת לפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לתשלום המזונות, המבקש טוען כי החלטת בית המשפט מתעלמת מהתנהלותה של בת זוגו בעניין. באשר לפיצוי בגין עיכוב הגט, המבקש מלין כי בת זוגו היא שהתחמקה מקבלת הגט. באשר לדירה, נטען שבת זוגו של המבקש ובנו הם שעיכבו את מכירת הדירה מיום ההחלטה (10.8.2006) ועד יום המכירה בפועל (בסוף שנת 2008). טענה נוספת היא שהאיחור בפועל במסירת הדירה הוא 225 יום ולא 270 יום.

4.

לגופו של עניין לא נראה שנפלה טעות בהחלטות הערכאות הקודמות. באשר לחוב המזונות - לא הובהר מדוע המבקש סבור כי יש לשנות את חיוב המזונות ביחס לבתו, ומה בדיוק הייתה השגגה שנפלה (לשיטתו) בהכרעת בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה. באשר לעיכוב בהליך הגירושין , לא הוסבר מדוע שגו ערכאות קמא בקביעה כי האשם מוטל לפתחו של המבקש. כך, למשל, המבקש הוא שהגיש ביולי 2009 תביעה לשלום בית. כמו כן, בדיון בבית הדין הרבני ביום 11.3.2010 אמר המבקש כי "אני מוכן לתת גט רק לאחר שכל ענייני הרכוש ייגמרו". בדיון נוסף ביום 4.4.2010 אמר המבקש כי "אני מוכן להפקיד גט בתנאי ש[בת זוגו] תסגור את כל התיקים שיש נגדי... בהוצאה לפועל". אמירות אלו ואחרות מלמדות, כפי שנקבע בערכאות הקודמות, כי המבקש הוא שנושא באחריות לעיכוב הליכי הגירושין ולא להיפך. הבקשה הנוכחית כלל איננה מתמודדת עם קביעות אלו. הצהרתו של המבקש כי אשמתה של בת זוגו מוכחת ממסמכים של בית הדין הרבני – איננה, על פני הדברים, אלא הצהרה בעלמא שאיננה מגובה בראיות. באשר לדירה , בערכאה המבררת נקבע כי המבקש הוא שעיכב את מכירת הדירה ופינויה בין היתר באמצעות הליכים משפטיים שונים. הטענות שהועלו בפנינו אין בהן כדי לשכנע כי קביעות עובדתיות אלו הן שגויות.

סיכומו של דבר, הנושאים הרלבנטיים בפסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה הוכרעו בצורה פרטנית בעיקר על סמך עובדות המקרה ונסיבותיו. המבקש לא הצביע על טעות משפטית שנפלה במסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות. יתירה מכך, עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור. בקשה כזו – כשמה כן היא: אין מדובר בערעור בזכות. דברים אלו נכונים ביתר שאת בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. בהליך כזה קבעה ההלכה הפסוקה, בשורה ארוכה של מקרים, כי אין להעניק רשות ערעור אלא במקרה שמעורר סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית. זאת בהתאם להלכת חניון חיפה . עמדת המבקש, לעומת זאת, תחומה לדל"ת אמותיה של המחלוקת הפרטנית.

יושם אל לב כי המבקש מלין על הליכי פשרה שלא התממשו ועל משמעות הצעות אלו, וכן הדגיש את נכונותו לקבל פשרה בשלב הזה. על כך יש להבהיר כי בית המשפט איננו יכול לכפות פשרה על שני הצדדים. בהעדר הסכמה, עליו לפסוק על פי הדין ובחינת עובדות המקרה. כך נהגו בתי המשפט קמא. אין בנימוקי המבקש להצביע על בסיס למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.