בע"מ 5316-23 בע"מ 5316-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט והשופטים צ' ויצמן ו-י' מושקוביץ) מיום 31.3.2023 בעמ"ש 6664-03-22, שבגדרו נדחה ערעור שהגיש המשיב על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (השופטת א' ונקרט) מיום 15.1.2022 בתלה"מ 6686-07-20.

2.בין הצדדים, נחתם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 5.2.2007. בהסכם נקבע, בין היתר, כי על המשיב לשלם למבקשת דמי מזונות עבור ילדי הצדדים; וכי דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן (להלן: המדד). לאורך השנים, שילם המשיב את דמי המזונות הנ"ל, אך לא את הפרשי ההצמדה למדד בגינם (להלן: הפרשי המדד). בחודש יוני 2019 הגישה המבקשת בקשה להחייאת תיק ההוצאה לפועל אשר פתחה נגד המשיב בשנת 2008, ובגדרה עתרה לתשלום הפרשי המדד לתקופה מיום 10.1.2007 עד ליום 10.6.2019 (תהוצל"פ (כ"ס) 17-00032-08-1). בהחלטתה מיום 15.9.2019, קבעה רשמת ההוצאה לפועל (מ' דלל-איינשטיין), כי על המשיב לשלם את הפרשי המדד מיום 5.9.2017 עד ליום 10.6.2019; וכי לשם גביית יתר הפרשי המדד – מיום 10.1.2007 עד ליום 5.9.2017 (להלן: יתר הפרשי המדד) – על המבקשת לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט–1959. תביעת המבקשת לקבלת היתר כאמור, התקבלה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע, בין היתר, כי המבקשת לא ויתרה על יתר הפרשי המדד ומשכך זכאית לגבותם מידי המשיב. ערעור שהגיש המשיב על פסק-דין זה, נדחה, ובגדרו הדגיש בית המשפט המחוזי, בין השאר, כי בית המשפט לענייני משפחה התיר את גביית יתר הפרשי המדד בלבד; וכי המבקשת אינה זכאית לגבות את הפרשי הריבית כחוק אשר הצטברו בגין יתר הפרשי המדד (להלן: הפרשי הריבית).

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיב אינו חייב בתשלום הפרשי הריבית; וכי לפיכך, בין היתר, המבקשת אינה זכאית לתשלום האמור.

3.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות רוחביות, החורגת מהקשרם הפרטני של הצדדים להליך, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). כמו כן, איני סבורה כי מתעורר בענייננו חשש לעיוות-דין. די בכך, כאמור, כדי לדחות את הבקשה.

4.למעלה מן הצורך, יצוין כי בכתב התביעה נשוא הבקשה דנן, הסעד אותו תבעה המבקשת כלל את יתר הפרשי המדד בלבד, ולא את הפרשי הריבית (ראו סעיפים 18 ו-21 לכתב התביעה). ממילא, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, בית המשפט לענייני משפחה לא נדרש לדון בהפרשי הריבית. זאת, שכן, בית המשפט לא יעניק, ככלל, סעד אשר לא התבקש לתתו (ראו בעניין זה: ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ, עמ' 7–9 (5.2.2013); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, מב(3) 014, עמ' 19 (1988)).

5.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.