בע"מ 5325/06 בית חינוך עיוורים לבני ישראל נ. פלוני

1.

בקשה זו עניינה בסכסוך ירושה הנוגע לדירת מגוריהם של בני זוג (להלן: הדירה ) אשר הלכו שניהם לעולמם. הדירה היתה רשומה על שם המנוחה. המנוח נפטר בשנת 1986, ובצוואתו הותיר את כל רכושו לאשתו, וכן ציווה כי לאחר מותה תחולק מחצית מעיזבונו בין המשיבים. המנוחה נפטרה בשנת 2002. בצוואתה הורתה כי הדירה תועבר למבקשת, שהינה עמותה הפועלת למען אוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה בישראל.

2.

הצדדים הגישו תביעות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. המבקשת טענה כי הזכויות בדירה כולה הן שלה מכוח צוואתה של המנוחה. המשיבים טענו כי רבע מהזכויות בדירה שייכות להם מכוח צוואתו של המנוח ומכוח חזקת השיתוף. בית המשפט (כב' השופט ש' אלבז) קבע כי המנוח בחר לרשום את הזכויות בדירה על שם המנוחה מרצונו הטוב והחופשי, וכי בחר להעניק את הדירה במתנה לאשתו. לחלופין קבע כי לא חלה חזקת השיתוף בין בני הזוג בכל הנוגע לדירה, שכן המנוח לא פעל למימוש השיתוף הנטען בנכס ולמעשה ויתר על שיתוף זה. כמו כן קבע כי בנסיבות מקרה זה אין לאפשר למשיבים להפעיל את זכות חזקת השיתוף במקום המנוח. הנסיבות שמנה בית המשפט הן: הזמן הרב שחלף מאז נרכשה הדירה ועד פטירת המנוח, אי מתן ביטוי ולו ברמז מצד המנוח בדבר רצונו לתבוע מכוח חזקת השיתוף את חלקו בדירה, דרגת קרבה רחוקה יחסית בין המשיבים למנוח, העובדה כי כבר ניתן צו קיום צוואה לגבי שני העיזבונות, פגיעה בזכויות צד שלישי ואי נישולם של המשיבים מצוואת המנוחה ואף הגדלת חלקם בצוואתה. לפיכך קיבל בית המשפט את תביעת המבקשת ודחה את תביעת המשיבים.

3.

המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) קיבל את הערעור וקבע כי מתקיימת חזקת השיתוף בין המנוח למנוחה בנוגע לדירה. בית המשפט למד זאת מהשימוש של המנוח בצוואתו בלשון "דירתנו", מאימוצה של צוואת המנוח בצוואת המנוחה ומלשון צוואתה המדברת על דירה משותפת. לפיכך קבע בית המשפט כי הדירה משותפת לבני הזוג חרף רישומה על שם המנוחה בלבד. עוד נקבע כי צוואת המנוח הינה צוואה מסוג "יורש אחר יורש", ולפיכך זכאים המשיבים לרבע מהזכויות בדירה.

4.

בבקשה זו טוענת המבקשת כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאמץ את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לטענתה, אין לקבל את פרשנותו של בית המשפט המחוזי לצוואות המנוח והמנוחה, וכי הפרשנות הנכונה היא שהמנוח לא התכוון לכלול את הדירה בעיזבונו. כן היא טוענת כי כוונת הצדדים מעלה שבני הזוג לא התכוונו כי תחול על הדירה חזקת השיתוף וכי גילו דעתם שהם מעוניינים להקדיש את הדירה כולה למבקשת. כמו כן הם מציינים כי המנוח לא פעל למימוש זכותו לשיתוף בחייו וכי אין לאפשר למשיבים להעלות טענה זו במקומו לאחר מותו. המבקשת טוענת כי יש לשקול אף את מהות פעילותה של המבקשת.

5.

לאחר קבלת תגובת המשיבים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אמנם יש בליבי ספק אם צדק בית המשפט המחוזי כשהפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין מעורר שאלות הקשורות לנסיבות בהן יתאפשר ליורשים להעלות טענות בדבר חזקת שיתוף שחלה בין בני זוג שהלכו לעולמם; הצורך בהגנה על הרעיון הבסיסי של חזקת השיתוף מקום בו נמעני הזכות האמיתית הלכו כבר לעולמם; זכותם של בני זוג לסטות מחזקת השיתוף וכו' (ראו על סוגיות אלו בע"א 4696/90 פישלר נ' שיין , תק-על 94(2) 820; ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה , פ"ד מח(3) 372 (1994)).

עם זאת, הסוגיות המתעוררות נידונו כבר באופן עקרוני בפסיקה והעניין שבפנינו הוא אך יישום של ההלכות הקיימות ופרשנות של הראיות והעדויות שהובאו בפני הערכאות דלמטה. במצב דברים זה איני סבורה כי התקיימו הקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי מאחר והמקרה דנן תחום לעניינם של הצדדים היריבים בעניין זה, ואין הוא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות.

אשר על כן דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.