בע"מ 5348/06 פלוני נ. פלוני

1.המשיב הינו חתנה – בעל בתה – של המנוחה, והמבקשים הינם בניו ובני בניו של אחיה של המנוחה. בין הצדדים מתנהל סכסוך ירושה על עזבונה של המנוחה, אשר כולל נכסים משני מקורות- מעזבונו של בעלה המנוח שהלך לעולמו לפניה, ומעזבונה של אחותה שנפטרה ערירית. המנוחה הותירה אחריה שתי צוואות, כאשר בראשונה היא מורישה את רכושה למשיב, ובשניה היא מורישה רכוש למבקשים. בסבב ההליכים הראשון בין הצדדים בעניין זה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואה הראשונה מבוטלת והשניה זוכה לצו קיום. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל, ונקבע כי ניתן ליישב בין שתי הצוואות ולפיכך לקיים את שתיהן, מאחר שהצוואה השניה חלה רק על נכסים שמקורם בעזבונה של אחות המנוחה. כמו כן נפסל אחד מהיורשים על-פי הצוואה השניה מלרשת לאחר שנטל חלק בעריכתה. בית משפט זה דחה בקשה ליתן רשות ערעור על פסק דין זה והצדדים הוחזרו לבית המשפט לענייני משפחה למתן צו קיום צוואה מתוקן על-פי פסיקתו של בית המשפט המחוזי.

2.בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת מ' רבס) הוציא פסיקתה אשר קבעה כי הצוואה הראשונה תקוים במלואה ותחול על הנכסים שירשה המנוחה מבעלה. הצוואה השניה תקוים ותחול על נכסים שירשה המנוחה מאחותה. באשר לחלקו של הפסול לרשת נקבע כי הוא יעבור לחלק מהזוכים האחרים על-פי הצוואה השניה. המשיב ערער על פסיקתה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' בן דוד- נשיא, י' כהן- סגן נשיא, וא' אברהם) קיבלו את הערעור וקבעו כי הצוואה הראשונה היא שיורית, בעוד שהצוואה השניה מחילה עצמה במפורש על נכסים מסוימים. לפיכך נקבע כי זכויות של המנוחה בחלקה מסוימת, אשר ירשה מאחותה, אך לא נזכרה בצוואה השניה, ירש המשיב. כן נקבע, כי לאור הלכת ע"א 1022/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' כהן, פ"ד מז(1) 307 (1993) (להלן: הלכת כהן ), יש לחלק את הנכסים שיועדו ליורש שנפסל מלרשת בהתאם לצוואה הראשונה, אשר, כאמור, הינה שיורית, דהיינו הנכסים יועברו למשיב.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות לערער. לטענתם, בית המשפט המחוזי פסק בניגוד לפסק דינו הקודם בסבב הראשון של ההליכים בעניין זה. כן לטענתם טעה בית המשפט המחוזי משהעביר את הנכסים המיועדים לפסול מלרשת אל המשיב. לטענתם, קביעה זו סותרת את פסק דינו הקודם בסוגייה וכן לטענתם אין להחיל על העניין את הלכת כהן מהטעם שמודבר בנסיבות אחרות. לטענתם, בעניין זה גילתה המנוחה את רצונה באופן מפורש כי הנכסים שעברו אליה מאחותה ינתנו לבניו של אחיה.

4.דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע על ידי בית משפט זה בהליכים הקודמים, אין העניין מגלה עילה להתערבות בהליך שלישי (בע"מ 312/03). העניין כולו תחום לסכסוך הספציפי בין הצדדים, ואינו מעלה שאלה עקרונית, והדבר אף לא נטען על ידי המבקשים. בית המשפט המחוזי פירש את הצוואה הראשונה והשניה, ואין מקום להתערב בפרשנותו זו. איני סבורה כי יש סתירה בין שני פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בהליכים אלו. בפסק דינו הראשון קבע בית המשפט המחוזי באופן כללי כי ניתן ליישב בין שתי הצוואות וכי בעיקרון התכוונה המנוחה להוריש את נכסי אחותה לבניו של אחיה. עם זאת, כאשר בא בית המשפט המחוזי לבחון באופן פרטני את צו קיום הצוואות שניתן, הרי שדקדק בפרטי הצוואות וגילה כי נכס מקרקעין אחד, אשר היה שייך לאחות המנוחה, לא נכלל בצוואה השניה, ולפיכך פירש כי הצוואה הראשונה חלה על נכס זה. בכך אין כל סתירה. כמו כן, איני סבורה כי יש מקום להתערב בדרך יישומו של בית המשפט המחוזי את הלכת כהן על העניין דנן.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.