בע"מ 5376/05 האפוטרופוס הכללי נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שטופמן) מיום 5.5.05 בתיק ע"מ 1157/03, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופטת ריש-רוטשילד) מיום 25.5.03 בתיק בש"א 9189/00. עניינה של הבקשה ביסודו - תחולת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 על בקשת שכר טרחה שמגיש אפוטרופוס מכהן.

רקע והליכים קודמים

ב.בשנת 1976 מונה המשיב כאפוטרופוס לגופו ולרכושו של החסוי פלוני, איש ערירי המאושפז במוסד סיעודי. בשנת 1983 הגיש המשיב לראשונה בקשה לשכר טרחה, הבקשה אושרה. ביום 18.5.00 הגיש המשיב בקשה שניה לשכר טרחה, בגין השנים 2000-1983, ובגדרה ביקש גם תשלום בעבור ייצוג החסוי בהליכים משפטיים בינו לבין גרושתו. המבקש התנגד לאישור הבקשה בכל הנוגע לשנים 1993-1983 בטענה כי ביחס לתקופה זו התיישנה הבקשה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות תוך שהוא מפנה להחלטה קודמת שלו בשאלה זהה (בש"א (ת"א) 6616/98 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם)). בהחלטתו הסתמך בית המשפט על סעיף 12 לחוק ההתיישנות:

12.יחסי אפוטרופסות

בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו.

בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה יש להחיל את הסעיף רק על תביעות של החסוי נגד אפוטרופסו, וקבע כי אמנם ספק "אם לבקשה מסוג זה, של פסיקת שכר טרחה לאפוטרופוס על פי חוק, כיוון המחוקק... אולם משאין בחוק כל סייג בענין זה נראה לי שלא ניתן לקרוא לתוכו את שאין בו" (עמ' 8). עוד התייחס בית המשפט לפרקטיקה קיימת של קבלת בקשות שכר טרחה מעבר לתקופת ההתיישנות, מבלי להכריע משפטית בשאלת ההתיישנות, ככל הנראה כדי למנוע עיוותי דין (בית המשפט הפנה לשורת החלטות שלא פורסמו, ביניהן ע"א 3513/96 עו"ד אזולאי חיה נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם)). בנוסף דחה בית המשפט טענת שיהוי שהעלה המבקש. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.בערעורו טען המבקש הן ביחס לעובדות המקרה הקונקרטי, והן נגד הפרשנות שנתן בית המשפט לענייני משפחה לסעיף 12. נטען כי חרף פניות המבקש, לא הגיש המשיב במשך שנים דוחות כנדרש. נטען כי ביום 22.12.93 קיבל המשיב ארכה של שלושה חודשים להגשת הדו"ח, אך רק ביום 30.4.00 הוגשו דוחות ביחס לשנים 1999-1994, ורק ביום 18.5.00 הוגשו הדוחות בגין התקופה שהחלה בשנת 1983. במישור העקרוני טען המבקש כי מטרת סעיף 12 היא להגן על החסוי ולא על האפוטרופוס, ומסיבה זו אין האפוטרופוס זכאי ליהנות מתחולתו. עוד נטען כי בקשת שכר טרחה אינה תביעה נגד החסוי, אלא בקשה בגין החסוי שהמשיב בה הוא האפוטרופוס הכללי (כך לפי תקנה 3 לתקנות הכשרות המשפטית ואפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט - 1988). ביום 5.5.05 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי סעיף 12 "אינו מגביל את תחולתו רק למקרים בהם מוגשות תביעות על ידי תובע שהיה תחת אפוטרופסותו של הנתבע... משלא הגביל המחוקק, בצורה ברורה שאינה משתמעת, את התחולה של סעיף 12 לחוק ההתיישנות, רק למקרים שטוען להם המערער, אינני סבורה, כי מן הראוי שביהמ"ש יעשה כן על דרך 'חקיקה שיפוטית'"(עמ' 9-8). בית המשפט דחה את טענת השיהוי וקבע מפורשות כי על אף התנהלותו הבעייתית של המשיב "מניעת תשלום שכר לאפוטרופוס, יש בה משום עיוות דין כלפי המשיב, אשר פעל, כאמור, בענייני החסוי במשך שנים רבות" (עמ' 10). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ד.(1) המבקש ממקד את טענותיו בסוגיה העקרונית של תחולת סעיף 12 הנזכר על בקשות לשכר טרחה. נטען כי בקשת שכר טרחה היא תובענה עליה חל הכלל הקבוע בסעיף 2 לחוק ההתיישנות - "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות". לשיטת המבקש בקשת שכר טרחה לא באה בגדרי סעיף 12 משני טעמים: (א) בניגוד ללשון הסעיף הנוקט במונחים תובע ונתבע, המדובר בנידון דידן במבקש ובמשיב. ועוד, המשיב אינו החסוי אלא האפוטרופוס הכללי; (ב) בניגוד לתכלית הסעיף אין המדובר בבקשה נגד

החסוי, אלא בקשה בגין החסוי. נטען כי תכלית הסעיף היא הגנת היחסים שבין החסוי לאפוטרופוס, "מתוך ההנחה כי עמידת אחד הצדדים על זכותו עלולה להיחשב בעיני השני כגילוי לחוסר אמון בו. מבחינתם הסובייקטיבית של הנוגעים בדבר, כל עוד היחסים ביניהם הם תקינים, הם מנועים מוסרית מפעולה עוינת שבתביעה" (ש' דגן, דיני ההתיישנות - על ישן ועל חדש (תשס"ב), 204; סעיף 20 לבקשה). בקשת שכר טרחה אינה, כנטען, "פעולה עוינת", ואין היא מסכנת את יחסי האמון שבין החסוי והאפוטרופוס. עוד נטען, כי הערכאות הקודמות התייחסו לכך שלא למקרה כזה שלפנינו נועד הסעיף, אלא שהם נמנעו ממה שכונה "חקיקה שיפוטית". נטען כי לפרשנות הנטענת אחיזה בלשון החוק ובתכליתו כאמור. לבסוף חזר המבקש על טענת השיהוי.

(2) מנגד טען המשיב, בין השאר, כי היה על המבקש לקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה בטרם יטען להתישנות, כי מרקם היחסים העדין בין אפוטרופוס לחסוי מקשה על תביעת שכר, כי אין מקום לפרשנות מצרה של סעיף 12, וכי אין מקום לטענת שיהוי.

הכרעה

עיקרים

ה.(1) לאחר העיון החלטתי – לא בלב קל – שלא להיעתר לבקשה. אודה, המדובר בשאלה שטרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה, ויש בה פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, בית המשפט צריך שיעודד אפוטרופוסים להגיש את דוחותיהם במועד, מטעמים פשוטים של סדר טוב וכדי לאפשר למבקש, האפוטרופוס הכללי, פיקוח עליהם ובדיקתם בזמן אמיתי. הדעת נותנת כי המבקש לא היה נזקק להליך ערעורי בשתי ערכאות אילולא חשש שלא יעשה מלאכתו נאמנה בשם החסויים, אם לא יגרום לכך שאפוטרופוסים יפעלו לעניין שכר טרחה בזמן סביר; ושאם יוגשו הדוחות באיחור, יקשה להתמודד עמם, ולבדקם כהלכה בשם החסויים. ואולם, מאידך גיסא תיתכן טענה שמא הכנסת נושא שכר הטרחה של האפוטרופוס לסד ההתיישנות עלולה ליצור מתח בין האפוטרופוס לחסוי, שיחוש פן "צרים עליו". יתרה מזו, אין חולק כי ככל שהמדובר בחסוי הספציפי, וזו בוודאי עיקר, עשה המשיב מלאכתו נאמנה בטפלו בענייניו; וגם אם שגה במחדל הדיווח בתביעת השכר, ודומה שכך היה, עלול להיות בשלילת שכרו משום אי צדק עמו, והמבקש הוא גורם ציבורי ששיקולי צדק אינדיבידואליים צריכים גם הם להיות נר לרגליו (ולא רק לרגליו). איזו היא הדרך שיבחר לו בית המשפט?

(2) אומר אחרית בראשית: בשקלול הנסיבות הספציפיות סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה. אציין, כי המבקש לא צירף נתונים לגבי היקף התופעה של אפוטרופוסים הנמנעים מדיווח (ראו בהשוואה תמ"ש (ת"א) 11240/01 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם); ונוהל האפוטרופוס הכללי מיום 27.2.05 בענין טענת התיישנות כנגד תביעות שכר טרחה של אפוטרופוסים , שם נקבע "כאשר הבקשה הוגשה על ידי אפוטרופוס שאינו מקצועי ושלא ידע על הצורך לתבוע שכר במגבלות הזמן, לא תיטען נגדו טענת התיישנות", אף שבענייננו לא בכך המדובר). מהפסיקה משכבר ניתן ללמוד כי הגישה הכוללת היא תשלום שכר לאפוטרופוס, וגם אם היו תהיות בעניין זה עצמו בעבר, היתה זו – מתן התשלום – " השורה התחתונה" המהותית (ראו ע"א 628/81 הררי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לו(4) 184 (השופט ד' לוין); בר"ע (י-ם) 2431/00 האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד רזי בטט (לא פורסם) (השופטת שידלובסקי-אור)). הבקשה הנוכחית גם לא התייחסה להשלכות הרוחב האפשריות של קבלת עמדת המבקש לגבי יחסי אפוטרופסות קיימים (אצל אפוטרופוסים אחרים) במרקם היחסים עם החסויים; ומנגד, נדרש בית המשפט המחוזי לעיוות הדין שייגרם למשיב אם תתקבל עמדת המבקש.

(3) לא למותר לציין, כי בהתחשב באופיה של הבקשה, שהיא "אוניברסלית" ועשויה להתעורר בכל מדינה, היה מקום כי המבקש יתייחס גם לחלופות הקיימות במשפט המשווה. לדוגמה: עד לשנת 2002 קבע המשפט הגרמני ( § 196 (1) German Civil Code No. 12 ) תקופות התיישנות שונות לאפוטרופוס "מקצועי" ולאפוטרופוס "מתנדב" (הבחנה המופיעה גם בנוהל הנזכר של המבקש), אך באותה שנה, במסגרת רפורמה כוללת בדיני ההתיישנות, בוטלה ההבחנה, תוך קביעת הסדרי מעבר המצמצמים פגיעות אפשריות כתוצאה מהשינוי.

ו.להלן נראה כי מסקנתן של שתי הערכאות הקודמות בנושא ההתישנות היא למצער אפשרית, ויש לה אחיזה בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט - 1988. במכלול לא מצאתי איפוא לנכון לקבל את הבקשה.

התיישנותה של בקשת שכר טרחה

ז.(1) המשפט הישראלי מאפשר – כאמור – הגשת בקשות מצד אפוטרופוסים לשכר טרחה (ראו סעיף 56 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדרי דין וביצוע), תש"ל - 1970), ומשמע שאין הוא רואה בכך כשלעצמו משום פגיעה שאינה ראויה במערכת היחסים הרגישה והעדינה שבין אפוטרופוס לחסוי, ובסופו של יום זו גם המסקנה העולה מפרשת הררי נ' האפוטרופוס הכללי הנזכרת. ברם, הדעת נותנת שבמקרים מסוימים ובעיתויים מסוימים עלולה בקשה לשכר לפגום במערכת יחסים זו, בחשד שתעורר אצל החסוי כלפי האפוטרופוס. האם העובדה שניתן להגיש בקשות לשכר טרחה, משמעה בהכרח הכפפתן למרוץ ההתיישנות ככתבו וכלשונו, וקביעה כי יש לתבוע בתוך פרק זמן מסוים? נוכח האמור, הדבר אינו מובן מאליו: מחד גיסא, חלוף הזמן עלול להקשות על החסוי, וגם על רשות הציבור העוסקת בעניינו ומופקדת על טובתו – קרי המבקש – לבדוק את המוגש; מאידך גיסא, יתכן שמועד הגשת הבקשה צריך להיות גמיש, ובין השאר יש משמעות לשיקול דעתו של האפוטרופוס האמון על טובת החסוי "כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין" (סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית). המבקש התייחס לתקנה 3 לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט – 1988, הקובעת כי "המשיב לבקשה יהיה האפוטרופוס הכללי", אך לא למותר להזכיר את תקנה 4 שם, הקובעת כי "בית המשפט לא יקבע את שכרו של האפוטרופוס מראש, ולא ידון בקביעת שכרו לפני תום ששה חדשים מיום תחילת מינויו או שנים עשר חדשים מיום פסיקת שכרו הקודמת, לפי הענין". תקנה זו קובעת תקופת מינימום לבקשת שכר טרחה, אך אינה קובעת תקופה מירבית; יש להביא זאת בחשבון.

(2) באשר לסעיף 12 לחוק ההתישנות, כשלעצמי אף אני בדעה כי סעיף זה, שנוסחו הובא לעיל, נועד מלכתחילה בראש וראשונה למצבים של היווצרותה של "חזית עוינת" בין החסוי לאפוטרופוס, ביחסים שביניהם, כדי שלא לפקוד על החסוי שנים שבהן היה שרוי במצב שמנע ממנו פעילות משפטית עצמאית והשגה על פעולות האפוטרופוס או הקשה על כך; והוא הדין לאפוטרופוס אל מול החסוי, כדי שלא ייקלע למצב של ניגוד עניינים באחריות המוטלת עליו בעת האפוטרופסות, תוך חשדנות מצד החסוי באשר לדרכו; כך נטיתי לסבור מטעם זה, ולא מן הטעם של שינוי הלשון בין "תובע" ל"נתבע" ובין "מבקש" ל"משיב", שבו חפץ המבקש להיתלות כדי לשלול את תחולת הסעיף בכגון ענייננו, שכן המדובר בדקדוק לשוני שהתגברות עליו אינה מחייבת יצירתיות יתרה. תכלית זו של הסעיף משתמעת – דומה – גם מדברי ההסבר להצעת חוק ההתישנות, תשי"ז-1957, הצעות חוק תשי"ז 280, 285. דעה זו יכלה לתמוך בגישת המבקש. ואולם, בגדר זה תיתכן גם פרשנות, שהערכאות הקודמות נטו לה אם גם לא בהתלהבות יתרה, שלפיה מלשון הסעיף אי אפשר לשלול תחולתו גם בעניינן של בקשות שכר טרחה, שכן הללו עצמן – מיניה וביה – עשויות לגרום מתח ביחסים שבין האפוטרופוס לחסוי, והלא גם אם המשיב בבקשות לשכר טרחה הוא המבקש, האפוטרופוס הכללי, שכר הטרחה יבוא מכספי החסוי. בנידון דידן אמנם לא זה – היחסים בין האפוטרופוס לחסוי – היה לאמיתו הטעם של אי הגשת הדוחות על-ידי המשיב; אך מקובלנו מה שנפסק בעבר, "כי יש לאמץ עיקרון פרשני, שלפיו בפרשנות הוראות שבדין יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית. יש לומר כי נדרשת לשון חקיקתית ברורה וחד- משמעית כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש להגביל זכות זו בדרך של הכבדה על מימושה של זכות זו" (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה , פ"ד נ(4) 549 , 560 – השופט (כתארו אז) אור; עיקרון פרשני זה יושם ביחס לדיני ההתיישנות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים , פ"ד נז(5) 433 - השופטת פרוקצ'יה). לא למותר לציין כי בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004 ( הצעות חוק הממשלה , תשס"ד, 610, 617-616, סעיף 12(5) נקבע כי מירוץ ההתיישנות יושעה אם "התובע הוא אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו", קרי, נשנתה ההוראה הקיימת, וכך גם נאמר בדברי ההסבר שם. איני יכול לשלול גם פרשנות זו.

ט.ועוד באשר לאמור: פסיקת הערכאות הקודמות, בפרשנות סעיף 12 בסיטואציות כאלה, עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי משפט בארה"ב בהקשר ספציפי זה; שם נקבע כי גם ביחס לבקשות שכר טרחה, אותן רשאי אפוטרופוס להגיש נגד החסוי ( 39 Am Jur 2d Guardian and Ward § 222-22 ), תקופת ההתיישנות אינה מתחילה עד סוף תקופת האפוטרופסות:

…we hold that the statute of limitations does not begin to run in such a case at least until the Committee enters a final Account with the court or demands reimbursement for properly recorded advances, or until his death with the account open and unsettled. A different rule would introduce an unnecessary inflexibility in the financial relationships between Committees and the estates they administer which could, as this case suggests, operate to the detriment of the interests which the law seeks to protect ( Clarke v. Hickman , 113 U.S. App. D.C. 323 (1962) )

באותו פסק דין נדחתה גם ההבחנה שערך המבקש בענייננו בין תביעה נגד החסוי לבין בקשה לשכר טרחה מתוך נכסיו, מתוך ההנמקה כי הכפפת בקשות לשכר טרחה למרוץ התיישנות יש בה בכדי לפגוע בגמישות של מערכת היחסים שבין אפוטרופוס וחסוי, הראויה להגנה. אמנם, ככלל ההגנה על מערכת היחסים שבין אפוטרופוס וחסוי במשפט האמריקאי רחבה מזו שבמשפט הישראלי, ונקבע כי אסור לאפוטרופוס לפתוח בהליך נגד חסוי ( 39 Am Jur 2d Guardian and Ward § 19 7-199; Beach v. Riggs Natl. Bank , 1985 U.S. Dist. LEXIS 19871 (1985) ), זאת בניגוד למשפט הישראלי בו אין איסור על כך בחוק, אלא רק מוסר תמריץ ההתיישנות (לעניין אי תחולת דיני ההתיישנות על בקשות שכר טרחה ראו גם G. Bogart, Trusts and Trustees , § 951, p. 561 (2d ed. 1982) מצוטט בתוך Beach v. Riggs Natl. Bank הנזכר).

י.כללם של דברים לעניין זה: יש פנים שונים לשאלת ההתיישנות. אי אפשר לשלול תחולתו של סעיף 12, ולכן אין לנעול את הדלת בפני העלאתו, אך הדעת נותנת כי בית המשפט ישקול את הטענה בדבר החלת הסעיף בכל מקרה לגופו, והחלתו לא תהא אוטומטית. לדעתי, יתכנו מקרים שבהם לא תתקבל טענת סעיף 12 נוכח מרכיב תום הלב, החופה על כלל המשפט הפרטי (סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ואם תועלה טענת סעיף 12 שלא בתום לב. בסופו של יום, תבוא פרשנות תכליתית של הסעיף, כך שייושם במקרים המתאימים – אך גם לא יאופשר ניצולו לרעה. בגדר השיטה הסבורה כי יחסי אפוטרופוס-חסוי, עם כל עדינותם ורגישותם, אינם מצדיקים כי תביעת שכר טרחה לא תוגש במועד סביר, ישקול האפוטרופוס הכללי כרשות ציבורית – החייבת גם לצמצם אפשרות לתביעות כנגדה מצד החסוי או יורשיו – ויעריך אימתי יש מקום לטענת התיישנות מצדו, ובמקרים כאלה יוכל להיאבק, על דרך הפרשנות התכליתית ולפי עקרון תום הלב, בהחלתו של סעיף 12. במקרה דנן לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות.

שיהוי

י"א. אשר לדוקטרינת השיהוי. הערכאות הקודמות לא קבעו קטגורית, וככלל, כי אפוטרופוס יכול להשהות בקשות שכר טרחה לתקופה בלתי מוגבלת ללא הצדקה; הן התייחסו לטענת שיהוי ספציפית שהעלה המבקש, ודחו אותה במקרה זה. אכן ככלל "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים... התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות" (ע"א 6805/99 הנזכר, בעמ' 445). ברם, ביסוד ההימנעות מקבלת טענת שיהוי עומדת בדרך כלל ההנחה, כי משנקבעה בחוק תקופת התיישנות אין לקבל טענה הקובעת, בפועל, תקופת התיישנות קצרה ממנה על כל המשתמע מכך ( שם , עמ' 445; ע"א 360/72 מוריס בנין נ' אלברט בנין , פ"ד כח(2), 309 - השופט, כתארו אז, לנדוי). ואולם, משנקבע כי התיישנות עשויה לחול, דומה שככלל אין מקום בנסיבות של אפוטרופוס לטענת שיהוי. זאת, הגם שאילולא סעיף 12 היתה דוקטרינה זו, המיוסדת על עקרון תום הלב ושימוש לרעה בזכות ( שם , 446), נראית כמתאימה יותר למערכת היחסים העדינה בין אפוטרופוס וחסוי. תחת כנפי האפוטרופסות יכול לחסות מגוון רחב של מערכות יחסים שונות, ואין אחת דומה לרעותה: ישנם מקרים בהם דורש מצבו של החסוי טיפול יום יומי של האפוטרופוס, בעוד לעתים המדובר במרווחי זמן ארוכים למדי. דוקטרינת שיהוי גמישה מאפשרת היתה להתאים ולמדוד לכל מערכת יחסים תקופת שיהוי סבירה, מה גם שהיא נטולת מרכיב הפורמליות הנוקשה שבדיני ההתיישנות. ביחס למקרה שבפנינו דחו הערכאות הקודמות את טענת השיהוי, ואף הוסיפו וקבעו כי "מניעת תשלום שכר לאפוטרופוס, יש בה משום עיוות דין כלפי המשיב, אשר פעל, כאמור, בענייני החסוי במשך שנים רבות" (עמ' 10 לפסק דינה של השופטת שטופמן). אין מקום בנסיבות אלה להיעתר לטענת שיהוי.

שיקולים מערכתיים

י"ב. (1) לבסוף, המבקש מעלה טענות שבמדיניות משפטית. נטען כי "השתהות ארוכה מדי - מעבר לתקופת ההתיישנות - תביאנו למצב בו צריך יהיה בית המשפט לפסוק שכרו של אפוטרופוס לאחר שנים מרובות, בלא שיוכל להתרשם נאמנה מטיב הפעולות ומהיקפן (על המבקש חלה חובת שמירת מסמכי פיקוח על אפוטרופסים למשך 5 שנים בלבד, כך על פי תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו - 1986))" (סעיף 24 לבקשה, ההדגשות במקור). טענה זו אינה מבוטלת, אלא שיש לזכור גם כי המדובר בתביעות שבעיקרן אינן מסובכות. שיעורי השכר הרגיל קבועים בתקנה 5 לתקנות בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים. ביחס לקביעת שכר מיוחד, חל הכלל הרגיל "המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל ההוכחה הוא על האפוטרופוס, ולא על האפוטרופוס הכללי. ועוד, בריכוז הבקשות אחת לתקופה יש חיסכון בזמן שיפוטי ובזמנו של המבקש (מגמה העולה גם מתקנה 4). כך שבסופו של יום באים אנו אל השכל הישר והאיזון: השתהות רבת שנים של אפוטרופוס מעלה תהיות וטעונת בדיקה, אך גם לא בכל מקרה ראוי לבוא עמו חשבון.

(2) ולבסוף, את הטענה בדבר שמירת החומר לא אוכל לקבל. תקנה 2 לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו - 1986 קובעת "רשאי מוסד לבער תעודות שגרתיות אם עבר עליהן הזמן הנקוב בטור ב' של התוספת הראשונה והמוסד מילא אחר הוראות פרק זה והגנז לא התנגד לביעורן". ביחס ל"תיק פיקוח של האפוטרופוס הכללי" קובע סעיף 26(7) לתוספת "5 שנים מיום שחרור האפוטרופוס האישי או מנהל העזבון מתפקידם" (ההדגשה הוספה - א"ר). דהיינו, בכל הנוגע למקרים דוגמת המקרה שבפנינו, בהם טרם שוחרר האפוטרופוס, אין לו למבקש לבער את התיק. אכן, תיתכן בעיה במקרים בהם מוגשת הבקשה לאחר סיום מינויו של האפוטרופוס וחלפו השנים, אך זו אינה ייחודית למקרה דנא, והיא מובנית לפער שבין תקופת ההתיישנות הרגילה (7 שנים), לבין תקופת הביעור (5 שנים).

סוף דבר

י"ג. נמצא כי בנסיבות אין בידי להיעתר לבקשת המבקש. לא אוכל לומר כי אי אפשר להחיל את סעיף 12 לחוק ההתיישנות על בקשת שכר טרחה של אפוטרופוס מכהן; אך בית המשפט יתן דעתו לפרשנות תכליתית של הסעיף, כדי שלא ינוצל לרעה. ולבסוף, אם מבקש האפוטרופוס הכללי להגביל את התקופה בגינה ניתן להגיש בקשות לשכר טרחה, בידו לפעול לשינוי בדין באופן שיבטא גישה זו, מבלי שאביע דעה על כך. עוד בידי האפוטרופוס הכללי לפרסם הנחיות, אם לא פורסמו כאלה, באשר לדרישה להגיש דוחות במועדים מסוימים וראויים. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.