בע"מ 5422/14 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל,

ת' בזק-רפפורט ו - ב' צ' גרינ ברגר ) מיום 26.6.14 בעמ"ש 10976-09-13 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט – כתארו אז – מ' הכהן ) מיום 30.5.13 בתמ"ש 641-09-10. עניינה של הבקשה – התדיינות באשר לזכויות בדירה בה מתגוררת המבקשת, והרשומה בספרי המקרקעין על שמו של המשיב.

רקע והליכים

ב.

המבקשת ואחי המשיב נישאו בשנת 1978. בשנת 1987 עברו השניים לגור בדירה נשוא המחלוקת שנרכשה באותה שנה, בעת שהמשיב שהה בצרפת. אחי המשיב הוא שחתם עם המוכרים על הסכם החכירה, ואילו הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיב. השניים התגוררו בה יחד עם ילדיהם עד לשנת 2009, בה הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני. באותה עת עזבו הבעל והילדים את הדירה, והמבקשת המשיכה להתגורר בה. הזוג התגרש בשנת 2011, תוך שבפני בית הדין הרבני תלויה ועומדת תביעה רכושית בעניינם. בעיצומם של הליכי הגירושין, בספטמבר 2010, הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה. בהחלטה מיום 23.11.10 (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ), בעתירת המבקשת, הועבר הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בנימוק כי עילת התובענה נולדה והתגבשה מתוך סכסוך שאופיו משפחתי.

ג.

המשיב טען בתביעתו, כי הדירה נרכשה בכספו – כספים שקיבל ממכירת דירה אחרת, בנתניה – ומצויה בבעלותו הבלעדית. לטענתו, הרשה לאחיו ולמבקשת להתגורר בה כבני רשות למשך תקופה בלתי מוגדרת, והוסכם כי עליהם לפנות את הדירה תוך זמן סביר לאחר שיודיע להם כי רצונו בכך. עוד טען המשיב, כי אחיו חתם על הסכם הרכישה כמיופה כוחו; כי המבקשת ידעה לאורך השנים שאין היא רשומה כבעלת הזכויות בדירה; כי בצוואת אביו מוזכרת הדירה כשייכת לו; וכי השיפוצים שנערכו בה נעשו בתיאום עמו ובמימונו.

ד.

המבקשת טענה מנגד, כי היא ואישה לשעבר הם בעלי הדירה מאז נחתם הסכם הרכישה בשנת 1987, ורישום הזכויות על שם המשיב אינו משקף אל נכון את המצב המשפטי. לביסוס הדברים טענה המבקשת, בין היתר, כי הדירה בנתניה נרכשה ברובה על ידי הורי המשיב, שאמנם רשמו אותה על שמו, אך העניקו אותה במתנה לה ולבעלה; היא ובעלה תרמו למימון הדירה באמצעות משכנתא שנטלו והלוואה שקיבלו מחבריהם; היא ובעלה נטלו תפקיד פעיל במציאת הדירה ובניהול משא ומתן על מחירה מול המוכרים, נשאו בהוצאות אחזקתה לרבות תשלומי ארנונה וביצעו בה שיפוצים נרחבים במימונם, מבלי שנצרכו לבקש את אישורו של המשיב, ולא שילמו במשך כל התקופה דמי שכירות. עוד נטען, כי המשיב כלל לא הזכיר את דבר הדירה בהסכם הגירושין שערך עם אשתו לשעבר. הוסיפה המבקשת וטענה, כי עד להגשת התביעה כנגדה, סברה שהדירה רשומה על שמה וממילא לא נערך הסכם הרשאה בינה לבין המשיב. כן העלתה המבקשת טענה חלופית, לפיה אף אם המשיב הוא בעל הזכויות בדירה, הוקנה לה בנסיבות מעמד של בת-רשות בלתי הדירה, ומשכך לא ניתן לפנותה ממנה. לחלופי חלופין טענה, כי ככל שיורה בית המשפט על פינויה, יש לעכב את ביצועו למשך עשר שנים, נוכח ההשלכות הקשות הצפויות מכך. לשלמות התמונה יוער, כי התובע התנגד להעלאת הטענות החלופיות, שכן לא הועלו על ידי המבקשת בישיבת קדם המשפט הראשונה, ואף סותרות הן את טענתה הראשית, לפיה היא בעלת הזכויות בדירה.

ה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי המשיב נשא בעלויות רכישת הדירה והוא בעל הזכויות בה; זאת, שכן הדירה בנתניה – שכספי מכירתה מימנו את רכישת הדירה הנידונה – היתה שייכת לו ורשומה על שמו, אף אם נרכשה מכספי הוריו (מה שלא הוכח); רישום הדירה על שמו מצביע על כוונת ההורים להעניק לו את הדירה בנתניה – ואת חליפתה בירושלים – במתנה. כן ייחס בית המשפט משקל משמעותי לצוואתו של אבי המשיב, בה הדירה מוזכרת כשייכת לו, ומנגד לא מצא בהסכם הגירושין שערך המשיב עם גרושתו – בו לא צוין דבר קיומה של הדירה – אינדיקציה התומכת בטענת המבקשת כי לה זכויות בדירה. עוד נקבע, כי לא הוכיחה המבקשת את דבר נטילת המשכנתא וקבלת ההלוואה לצורך מימון הדירה. נאמר, כי תפקידם הפעיל של המבקשת ואחי המשיב באיתור הדירה אינו סותר את בעלותו של המשיב, אשר שהה באותה עת בצרפת, בייחוד שבשלב זה כבר ידעו בני הזוג כי עומדים הם להתגורר בדירה. כן לא קיבל בית המשפט את גרסת המבקשת, שלא ידעה במשך כל השנים שהזכויות בדירה רשומות על שם המשיב. אשר לשיפוצים נקבע, כי המבקשת לא הצליחה להוכיח שאלה מומנו מכספים שלה ושל בעלה. נקבע איפוא, כי המבקשת ואישה הם בני-רשות שקיבלו מהמשיב זכות לרישיון חינם בדירה ללא הגבלת זמן, אך אין זו רשות בלתי הדירה. נאמר, כי רשות בלתי הדירה היא חריג לכלל, שלפיו רשות במקרקעין אינה מעניקה זכות, והיא מתקיימת במקרים חריגים בלבד, בנסיבות מובהקות המצדיקות זאת. נקבע גם, כי אין המערערת בת-רשות בלתי הדירה, ואף לא כבת-רשות הדירה הזכאית לפיצויים בגין הפסקת הרשות. נפסק, כי על המבקשת לפנות את הדירה תוך שבעה חודשים מיום פסק הדין, דהיינו עד ליום 31.12.13.

ו.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי,

ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 29.12.13 עוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. ערעור המבקשת נסב בעיקר על טענותיה בפני בית המשפט לענייני משפחה, לפיהן היא ובעלה מימנו את רכישת הדירה, נשאו בהוצאותיה השוטפות ואף יזמו ומימנו שיפוצים נרחבים בה. תוך כך תקפה המבקשת את מהימנותם של הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה – כך טענה למשל, כי שגה בית המשפט בהסתמכותו על צוואת אבי המשיב ועל בדיקת הפוליגרף. לחלופין ביקשה לקבל הכרה של בת-רשות בלתי הדירה, מכוח העובדה שגרה בדירה ללא תשלום למשך 23 שנה והשביחה אותה וכך נוצרה בה ציפיה כי תוכל להישאר בה.

ז.

בית המשפט המחוזי קבע (26.6.14), כי אין הערעור מגלה עילה להתערבותו בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, המושתת רובו על ממצאים עובדתיים. כן הוסיף, כי המבקשת לא חתמה על הסכם המכר או כל מסמך אחר הקשור בדירה, דבר המחליש את טענתה כי ציפתה שהזכויות בדירה תירשמנה על שמה. עוד נאמר, כי רישום אישה כמחזיק הדירה בחשבונות הארנונה של עיריית ירושלים, אין בה כדי להוכיח בעלות עליה כיון שתשלומי ארנונה מוטלים על המחזיק בדירה, ולא על בעליה. אשר לטענתה החלופית קבע בית המשפט, כי אין בנסיבות טעם מיוחד המצדיק הכרה בה כבת-רשות בלתי הדירה, שכן המשיב לא התחייב בפניה שלא יבטל לעולם את הרשות. עם זאת נקבע, כי למבקשת זכות שלא להתפנות מהדירה באופן מידי, שכן הפסקת הרשות מחייבת הודעה מוקדמת בפרק זמן סביר מראש, הכולל בנסיבות את משך ההתדיינות בשתי הערכאות בתוספת תקופת התארגנות. בהתאם לכך נקבע, כי על המערערת להתפנות מהדירה עד ליום 2.11.14.

הבקשה

ח.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה חוזרת המבקשת במפורט (ובפירוט יתר) על טענותיה מן הערעור, לפיהן לה הזכויות בדירה, חרף רישום זכויות אלה על שם המשיב. כן מוסיפה המבקשת וטוענת, כי מתעוררות בנסיבות שאלות עקרוניות להכרעת בית המשפט, המצדיקות דיון בגלגול שלישי, כגון מתי יש להגדיר דייר כבר-רשות בלתי הדירה ומה דינן של השבחות שנעשו על ידי דיירים שאינם רשומים כבעלי הזכויות בנכס. כן נטען, כי נגרם למבקשת עיוות דין בשני בתי המשפט הקודמים, וכי נפלו טעויות בקביעת חלק מן הממצאים העובדתיים, ביחס למימון רכישת הדירה, לשיפוצים שבוצעו בה, לתקפותה של צוואת אבי המשיב ועוד. כך למשל טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי – וגם בית המשפט לענייני משפחה – "לא ירד אל השטח" להתרשם מן הדירה ומן ההשבחות שנעשו בה על-ידי ביקור. לבסוף נטען, כי נסיבות המקרה מצדיקות למצער את הגדרת המבקשת כבת-רשות בלתי הדירה; זאת – שכן התגוררה במשך שנים רבות בדירה, בהן לא ידעה כי אין היא בעלת הזכויות, השביחה אותה ולא ציפתה שתצטרך לפנותה.

הכרעה

ט.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור חוששני, בכל הצער על התגלגלות הנסיבות לפינוי המבקשת, כי לא אוכל להיעתר לה. חרף נסיונה של המבקשת לטעון לקיומן של שאלות משפטיות כלליות ועקרוניות העולות בנסיבות, היא ממוקדת לאמתו של דבר בשאלות עובדתיות קונקרטיות, קרי, האם למבקשת זכויות בדירה, ולחלופין האם המבקשת היא בת-רשות בלתי הדירה. שאלות אלה תחומות – במובהק – לעובדות המקרה ונתבררו והוכרעו בערכאות הקודמות על יסוד ממצאים עובדתיים; גם הנושאים שבא כוחה המלומד הציג כעקרוניים (הגדרת דייר כבר רשות בלתי הדירה או השבחות על-ידי מי שאינו רשום כבעל זכויות בנכס), הם עניינים הצריכים להיפתר בכל מקרה על פי עובדותיו. משכך, אין הבקשה באה בגדרי המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. כמו כן לא יכולתי להלום את טענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין; מן החומר עולה כי טענותיה – לרבות החלופיות – נתבררו ונדונו לפניי ולפנים בשני בתי המשפט, ובית המשפט לענייני משפחה איפשר טיעון חלופי אף שסבר כי הטענה "אינה נקיה מספקות" (פסקה 33 לפסק הדין). היו

למבקשת שני ימיה בבתי המשפט, ואין איפוא מקום לגלגול נוסף.

י.

אכן, התוצאה אינה פשוטה בעבור המבקשת, בית המשפט המחוזי בפסק דינו קבע תקופת התארגנות (עד 2.11.14), ודומה כי והמועד שקבע סביר. לא למותר לציין, כי למבקשת תביעה רכושית בהליכי הגירושין בפני בית הדין הרבני, שבמסגרתו טוענת המבקשת, בין היתר, לזכויות בדירה אחרת הרשומה על שם בעלה. איני נוטע מסמרות, כמובן, בנושא תביעה זו.

יא.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. בהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת, ולפנים משורת הדין – שכן בקשת רשות הערעור ארוכה מן הנחוץ ומתפרשת על פני 32 עמודים – לא אעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.