בע"מ 5474/17 פלוני נ. פלוני

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 23746-01-17, כבוד השופטים ש' אטרש , י' אברהם ו ע' טאהא ) שדחה, לפי סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 3105-10-10, כבוד השופטת ג' ג'בארין כליפה ), שבמסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לקבל מחצית מן הזכויות בנכסים אשר העביר בעלה המנוח (להלן: המנוח ) לילדיהם המשותפים של המבקשת והמנוח.

1.

המנוח והמבקשת היו נשואים זה לזו משנת 1959 ועד לפטירת המנוח בשנת 1993. המשיבים הם שניים מילדי המבקשת והמנוח. המנוח נרשם כבעל הזכויות במקרקעין שעליו הוקם בנין בן ארבע דירות, בו התגוררו המבקשת והמנוח בדירה אחת, ושלושה מילדי הזוג – כל ילד בדירה נפרדת. טרם פטירתו הסדיר המנוח בצוואה את חלוקת רכושו, וקבע כי כל אחד מדיירי הבניין יקבל את הדירה בה הוא מתגורר.

בחלוף הזמן התגלע סכסוך בין המבקשת למשיבים. היא הגישה נגדם תביעה בשנת 2008, אך לבקשתה התביעה נמחקה. בשנת 2010 הוגשה תביעה חוזרת, היא התביעה מושא בקשה זו. בתביעתה, טענה המבקשת כי מכוח חזקת השיתוף, היא זכאית למחצית מן הדירות הממוקמות במקרקעין שבבעלות המנוח. הערכאה הדיונית קבעה כי בענייננו קמה חזקת השיתוף בין המבקשת והמנוח. עם זאת, בנסיבות המקרה, יש להגן על אינטרס ההסתמכות והציפייה של המשיבים, אשר התגוררו בדירות מזה 25-30 שנים. עוד נקבע כי התנהגות המבקשת, שפעלה על פי הצוואה משך שנים רבות, מלמדת על ויתור מפורש מצידה לתבוע מכוח חזקת השיתוף. ערכאת הערעור, כאמור, דחתה את הערעור לפי סעיף 460(ב) לתקנות.

בבקשה זו טוענת המבקשת כי לא הוכח ויתור מפורש מצדה על זכויותיה בנכס, כנדרש לפי ההלכה הקיימת. בנוסף, המבקשת מלינה על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נעדר הנמקה מספקת.

2.

הסוגיה הניבטת מן המקרה – היכולת לתבוע זכויות מכוח חזקת השיתוף לאחר שנים רבות של חוסר מעש – בוארה זה מכבר על ידי בית משפט זה. עד שנת 1990 שלטה ההלכה לפיה בן זוג שאינו עומד במשך תקופה ארוכה על זכויות שהתגבשו לו מכוח חזקת השיתוף, רואים בו כמי שוויתר על זכויות אלה (ראו לדוגמא: ע"א 388/76 כבשני נ' מנהל מס שבח מקרקעין , לא(3) 253 (1976); ע" א 288/85 רוזנברג נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה , מא(3) 556 (1987)). בשנת 1990 נהפכה ההלכה ונקבע כי יש לאפשר לבן הזוג לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים, אף אם עשה כן שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו, למרות שלא טען להן בהזדמנות הראשונה (ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין , נתניה, מד(4) 607, 611 (1990) ( להלן: הלכת וינפלד )).

הלכה זו סויגה כך שהושם דגש על האינטרסים של צדדים שלישיים שהסתמכו על המצב הקיים שבו הזכויות מכוח חזקת השיתוף לא נתבעו. זאת, בייחוד אם עבר זמן רב של חוסר מעש. ויפים לעניין זה דברי השופט ד' לוין :

"מרגע שנפל דבר, ומעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להפגע, תימנע האפשרות להחלטה בעלת פועל למפרע כנ"ל, שכן במקרה כזה, ורק במקרה כזה, ייאמר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי" (הלכת וינפלד , פסקה 4; ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (26.7.1994)).

צא ולמד – בהינתן הפגיעה בצד שלישי, תבחן ההתנהגות – או ליתר דיוק, היעדר ההתנהגות – של בן הזוג שהשתהה בתביעת זכויותיו.

3.

במקרנו – כפי שציינו ערכאות קמא, ובהתאם להלכה הקיימת – הנסיבות הספציפיות מכריעות לטובת דחיית הבקשה. זאת, לנוכח הפגיעה במשיבים כצדדים שלישיים, על רקע השיהוי בהתנהלות המבקשת. שינוי בחלוקת הנכסים בשלב זה, לנוכח ההשתהות מצד המבקשת, יביא לפגיעה קשה באינטרסים של המשיבים. זאת, מכיוון שמדובר בדירות מגורים שבהן המשיבים מתגוררים מזה עשרות שנים. באשר למבקשת, היא המשיכה להתגורר בדירה שהוענקה לה בצוואה לאורך כל השנים מאז פטירת המנוח. היא אמנם הגישה תביעה נגד המשיבים בשנת 2008, אך תביעה זו נמחקה לבקשתה, והיא השתהתה שנתיים נוספות בטרם הגישה את התביעה מושא הליך זה. ישנה חשיבות לכך שהמבקשת ידעה על קיום הצוואה לאורך השנים ולא התנגדה לה. היא אף לא הצליחה לספק כל הסבר משכנע לשתיקתה ארוכת השנים ביחס למצב הקיים. התנהלותה העקבית לאורך שנים רבות – לפיה קיימה את הצוואה כלשונה ולא הביעה כל התנגדות לחלוקה – מבססת את הוויתור מצדה על זכויותיה.

4.

בשולי הדברים, אתייחס להלנת המבקשת על היעדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, חובת ההנמקה הינה הכלל. עם זאת, תקנה 460(ב) לתקנות מסמיכה את בית המשפט לדחות ערעור ללא מתן נימוקים בהתקיים שלושה תנאים: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעה; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; אין בהחלטה טעות שבחוק. במקרנו, בית המשפט המחוזי מצא כי התנאים המפורטים בתקנה מתקיימים ובכך הוא השתמש בסמכות הנתונה לו כדין. ניתן להבין את ההסתמכות על התקנה לנוכח פסק דינו המפורט והיסודי של בית המשפט לענייני משפחה, שהתייחס היטב להיבטי המקרה. לא מצאתי בטענות הצדדים בערכאה זו כי הועלתה טענה שלא קיבלה מענה על ידי הערכאה הדיונית. עולה כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי להישען על תקנה 460(ב), ובמצב זה יש לראות בהנמקה מפי הערכאה הדיונית אף את הנמקת ערכאת הערעור.

5.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.