בע"מ 5476/04 דינה זקס נ. רחל זקס

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל), אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט ב' גרינברגר), לפיו נדחתה בקשתה לביטול תוקפם של ייפויי כוח בלתי חוזרים שערך אביה לטובת המשיבה, אלמנתו.

2.ביום 16.12.92 נפטר פרופ' אריה זקס ז"ל ("המנוח"), והותיר אחריו בת מנישואין קודמים – היא המבקשת, וכן אלמנה - היא המשיבה, ושני ילדים שנולדו לו ממנה. בשנת 87 ערך המנוח צוואה, ובה קבע כללים לחלוקת עזבונו. חלק מן הנכסים הוריש למשיבה, וחלק לילדיו. בתוך כך הוריש המנוח למבקשת את חלקו בבעלות על נכסי הוריו, בפרדס גן-חיים (להלן: "נכס המקרקעין"). בחודש אפריל שנת 1990 לקה המנוח באירוע מוחי, בעקבותיו אושפז, לבסוף, בבית לווינשטיין ברעננה. במהלך אישפוזו, ביקש מעורך דינו, אשר מונה גם למנהל עזבונו העתידי, לערוך מסמכים שישקיטו את ליבו ואת לב אשתו – המשיבה, לפיהם השניים שווי זכויות כלכליות. עקב כך, הכין עורך הדין ייפויי-כוח בלתי חוזרים המסמיכים אותו להעביר למשיבה מחצית מנכסי המקרקעין שפורטו ביפויי הכח, ובהם נכס המקרקעין. לייפויי הכוח צורפו תצהירים בהם הצהיר על רצונו לתת לאשתו את מחצית זכויותיו בנכס המקרקעין במתנה ללא תמורה. עורך הדין הגיע לבית לווינשטיין עם המסמכים ביום 27.1.91, ולאחר שקיבל אישור בכתב מן הרופאה המטפלת, לפיה דעתו של המנוח צלולה והוא כשיר לפעולות משפטיות, הסביר למנוח את טיבם של המסמכים והחתימו עליהם. כפועל יוצא, איפוא, הופחתה כדי מחצית שיעורם של נכסי דלא ניידי שהמנוח הוריש בצוואתו לילדיו. כשנתיים מאוחר יותר, נפטר המנוח.

3.המבקשת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייפויי הכוח והתצהירים שעשה המנוח לגבי נכס המקרקעין הינם בטלים, שכן לאור האירוע המוחי שעבר המנוח ב-1990, ונוכח נזקים קוגניטיביים שנגרמו לו עקב כך, לא יכול היה להבין את משמעות המסמכים בעת שחתם עליהם ואת השלכותיהם בקשר לחלוקת רכושו ועזבונו. לתמיכה בטענתה, הוצגו בבית המשפט חוות דעת רפואיות ומסמכים שונים. מן העבר השני, הוצגו מסמכים, עדויות וחוות דעת נגדיות. בית המשפט דחה את התביעה. הוא העדיף את חוות הדעת של מומחי המשיבה, שהצטרפו לעדותו של עורך הדין ולראיות רבות אחרות, ובהם מאמר מפרי עטו של המנוח בתקופה הרלבנטית, אשר שיקפו את עומק דעתו וצלילותה. הוא קבע כי עובר לחתימתו על המסמכים, הבין המנוח אל נכון את מצבו האישי והרכושי, ומסוגל היה להבין את משמעות חתימתו על המסמכים. ערעורה של המבקשת, שהתמקד בקביעה העובדתית בדבר מצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת החתימה, נדחה. בית המשפט שלל את טענת המבקשת לפיה תוכן המסמכים כפי שנוסח בידי עורך הדין חרג מכוונתו המקורית של המנוח, אשר התכוון אך ורק למתן הצהרה בדבר מצב רכושי קיים ולא רצה בשינוי המצב על דרך העברת נכסים נוספים לאשתו. הוא קבע כי היה ברור ונהיר למנוח כי משמעות המסמכים הינה העברת חלק מהרכוש שהיה רשום על שם המנוח לאשתו וכי העברה זו פירושה הפחתת היקף הנכסים שהוא מוריש בצוואתו לילדיו.

4.בבקשה שלפנינו טוענת המבקשת כי יש ליתן לה רשות ערעור, שכן מתעוררת בענין זה שאלה בעלת אופי עקרוני הקשורה באבחנה העולה מאמרת אגב בפסק דינו של בית המשפט שלערעור לפיה, כנטען, עשוי להיות הבדל בין הדרישה לקיום מודעות אצל המצווה לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, לבין משמעות המודעות הנדרשת ביחס לפעולה קניינית שעושה מצווה עם אחד היורשים מחוץ לצוואה. לדעת המבקשת, כאשר העיסקה החיצונית לצוואה נעשית עם אחד היורשים ולא עם צד ג' נייטרלי, נדרשת אותה רמה של מודעות מצד המוריש לתוצאות העיסקה הקניינית ביחס ליורשים האחרים, ממש כשם שהדבר נדרש לצורך בחינת תקפות הצוואה עצמה. כן היא מעלה טענות נוספות כנגד פסקי הדין של הערכאות השונות שעניינן, מתמצה בנסיון לתקוף ממצאי עובדות שנקבעו לגבי כושרו הקוגניטיבי של המנוח בעת חתימתו על המסמכים.

5.אינני רואה מקום ליתן רשות ערעור בהליך זה. השאלה בעלת המימד העקרוני המועלית בבקשה לענין אופייה של המודעות הנדרשת במצווה ביחס להשפעת הוראות הצוואה על יורשיו לעומת המודעות הנדרשת לענין זה לצורך עסקה קניינית חיצונית לצוואה אינה עולה במקרה זה, וזאת מן הטעם שהערכאה הדיונית קבעה כממצא כי למנוח היתה מודעות מלאה למשמעות חתימתו על המסמכים והשפעתה על יורשיו, בהעבירו חלק מהרכוש שאמור היה לעבור אליהם לבעלות אשתו. ממילא, השאלה המשפטית באשר לאופייה של דרישת המודעות של המצווה בסוגים שונים של פעולות משפטיות המשפיעות על הירושה אינה מחייבת הכרעה במקרה זה, מה גם שבית המשפט המחוזי עצמו התייחס לשאלה זו באימרת אגב ומעבר לנדרש, ואמירתו בענין זה לא היתה חלק מהקביעות האופרטיביות הנדרשות לפסק הדין.

יתר הטענות שבפי המבקשת מכוונות כולן לעניינים שבקביעות עובדה, ומטבע הדברים, אין הן מעלות שאלה משפטית, לא כל שכן, שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית.

הבקשה נדחית. משלא נדרשה תשובה, אין צו להוצאות.