בע"מ 5527/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (כבוד השופטות ש' שטמר, י' וילנר, וצ' קינן ) בעמ"ש 34459-12-10, אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז ) בדבר איזון המשאבים של המבקשת ומשיב 1, בהמשך להסכמתם לדחות הערעור לאחר קבלת גט בבית הדין הרבני.

2.

בקשת רשות ערעור זו מקורה במספר תביעות בבית משפט לענייני משפחה באשר לחלוקת הרכוש ואיזון משאביהם של המבקשת ומשיב 1, אשר היו נשואים משנת 1981. השניים פרודים למשך 10 שנים ומעלה, אך המבקשת הייתה מעוגנת עד ליום 20.06.11, עת קיבלה גט כדין. בפסק דין נוסף בעניינם מיום 15.11.10 הכריע בית המשפט לענייני משפחה לגבי שיתופם של המבקשת ומשיב 1 בזכויות וחובות שונים. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 22.12.10.

העובדות הרלוונטיות לבקשת רשות הערעור הן כדלהלן. במסגרת הגשת הערעור לבית משפט המחוזי, המבקשת ביקשה לפטור אותה מתשלום אגרה והפקדת עירבון בנימוק של חוסר יכולת כלכלית. בקשתה זו נדחתה ביום 10.2.11 (השופטת, בהחלטה כרשמת,

ר' פוקס ). בדיון בבית משפט המחוזי בין המבקשת למשיב 1 מיום 24.03.11, הסכימו הצדדים כי הערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה יידחה ללא צו להוצאות, תחת הצהרה של משיב 1, לפיה ייתן למבקשת גט בהקדם האפשרי. לאחר קבלת הגט מבית הדין הרבני, הודיעה המבקשת לבית המשפט המחוזי ביום 28.06.11 על הסכמתה לדחיית הערעור בתנאי שיהא זה ללא צו להוצאות. המבקשת הוסיפה כי היא מתנה את הסכמתה לביטול הערעור בהחזרת אגרת בית המשפט בסך 1317 ש"ח ו"פיקדון" בסך 6,000 ₪, ששולמו על-ידה. בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, בית משפט המחוזי דחה את הערעור ללא צו להוצאות. בנוסף, דחה את בקשת המבקשת שכספי האגרה יושבו לה. עולה כי הסכום של 6,000 ₪ שהופקד כערובה להבטחת הוצאות, הוחזר לה.

3.

בבקשה שלפניי, המבקשת מעלה טרוניות בנוגע להתנהלות בית המשפט המחוזי בערעור, ובפרט כלפי החלטותיו בעניין תשלום אגרת בית המשפט על-ידה. היא טוענת שבקשתה לפטור לא טופלה כראוי, כאשר המזכירות לא המציאה לה נספחים שהוגשו על-ידי משיב 1, והיות שניתנה החלטה בעניין האגרה ללא תגובתה. לדידה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הערעור מבלי להחזיר למבקשת את דמי האגרה. זאת מאחר שהסכמתה לביטול הערעור, כפי שהודיעה לבית המשפט המחוזי, הייתה תלויה בהחזרת האגרה. לבסוף, המבקשת חוזרת על טענותיה בערעור בנוגע לכספים ושתי דירות, שהוחלט בבית משפט לענייני משפחה שאין למבקשת חלק בהם.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקשת בדבר התנהלות בית המשפט אין מקומן להתברר בפני ערכאת ערעור שנייה. יצוין כי המבקשת מסרה שהגישה תלונה למחלקת תלונות הציבור של הנהלת בתי המשפט. חזקה שתלונה זו תישקל לגופה, אך אין לה נפקות להכרעה בעניין הצדדים במסגרת בקשה זו.

לעניין האגרה, המבקשת הגיעה להסכמה עם המשיב 1, לפיה הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי ידחה ללא צו להוצאות, אם תקבל ממנו גט בתוך פרק זמן מהיר. בהסכם הדיוני בין הצדדים, השבת האגרה אינה מוזכרת. גם בהודעת המבקשת לבית המשפט בדבר הסכמתה למחוק את הערעור, בה אמנם צוינה הדרישה להחזר האגרה, היא לא נכתבה כחלק מההסכם בין הצדדים. כפי שכתב בית המשפט המחוזי: "החזר האגרה לא היה תנאי מהתנאים להתחייבותה של המערערת כלפי המשיב לחזור בה מהערעור אם תקבל את גטה." עולה כי השבת האגרה לא הוצבה כתנאי בל יעבור להסכמת המבקשת לדחיית הערעור, אלא כאמצעי לשיפור עמדתה. וזאת לאחר שנדחתה בקשתה לפטור מאגרה לפי הנימוקים הקובעים בדין.

יתרה מזו, דרישת השבת האגרה במסגרת הסכמת המבקשת לדחיית הערעור, אינה חלק מהסכמתה מול משיב 1, אלא למעשה, היא בקשה של המבקשת כלפי בית המשפט. בית משפט מוסמך ליתן תוקף של פסק דין להסכם שנערך בין הצדדים, לפי בקשתם. כלשון הסיפא של סעיף 79א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984: "אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט ....לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין ל הסדר פשרה שעשו ביניהם "

[הדגשה אינה במקור]. ההסכם תקף ומחייב בין הצדדים, אך אין ביכולתו לחייב את בית המשפט. הצדדים יכולים להסכים לעניינים ביניהם, אולם אינם עורכים הסכם בעניינים הנתונים לסמכותו של בית המשפט. הסיבה לכך הינה כי בית המשפט אינו מהווה צד שלישי נוסף מעבר לשני הצדדים להליך. אלא, תפקיד בית המשפט הוא לנהל את הדיון במחלוקת בין שני הצדדים על פי מתווה הדין. לאמור, אין הצדדים יכולים להגיע להסכם, אף בינם לבין עצמם, שאינו לפי הדין. חיוב צד בהוצאות שכר טרחת עורך דין או בהוצאות לטובת בעל דין אחר הוא בגדר שיקול דעתו של בית המשפט (סעיפים 511-519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בעניין שנתון לסמכות שיקול דעתו, על בית המשפט לשקול שיקולים שונים, ובוודאי שמוסמך הוא לשקול את הסכמת הצדדים שלא יעשה צו להוצאות. לא כך בעניין שקבוע בחוק ושאינו בסמכותו. בית המשפט, וזאת צריך להיות ברי לכל אדם, פועל במסגרת החוק. היעדרה של סמכות בית המשפט להשיב למבקשת את האגרה הובהרה למבקשת על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו מיום 28.06.11, ואין בטענותיה בבקשת רשות הערעור להוות מענה לכך. בית המשפט השתמש בסמכותו ונמנע מהטלת הוצאות על המבקשת. בכך פעל בתחומי סמכותו ולפי הדין.

עוד יובהר, כי בדיון המונח לפניי, אין המבקשת עותרת לביטול ההסכם היה ולא יושבו לה דמי האגרה. בקשתה להחזר האגרה עומדת על רגליה שלה. יש בכך לחזק את התוצאה של דחיית בקשת רשות הערעור אף מנקודת מבטה של המבקשת. ראוי להדגיש, כי נושא האגרה מוסדר על-פי דין – תקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז-2007. ככלל, ניסיון של בעלי דין לקשור בין פטור מתשלום אגרה לבין פטור מתשלום הוצאות הוא ניסיון כושל לערבב מין בשאינו מינו.

אף אין מקום לבחון לגופה את טענת המבקשת לגבי חלקה בנכסים שכבר הוכרע לגביהם על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. משניתנה הסכמת המבקשת לדחיית הערעור, אין בית משפט צריך לבחון את הטענות, ואפילו אם יש בהן ממש – ואינני קובע זאת. עוד יוזכר הכלל לפיו, אין בבקשת רשות ערעור כדי לפתוח מחדש סוגיות פרטניות בין הצדדים שכבר הוכרעו בהליכים קודמים.

5.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות.