בע"מ 5690/13 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' כהן , השופט הבכיר ז' הווארי והשופטת נ' מוניץ ), מיום 4.6.2013, בעמ"ש 16804-11-12, על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כבוד השופט ס' ג' יוסי ), מיום 9.9.2012, בת"ע 1310-07, שלפיו נדחתה תביעת המבקש להצהיר כי אביו נפטר בשנת 1946.

2.

המבקש הוא בנו של מוחמד יונס חוסיין עלי אחמד (להלן: מוחמד ). המבקש הגיש תביעה נגד האפוטרופוס הכללי על פי חוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978 (להלן: החוק ), להצהיר כי מוחמד נפטר בשנת 1946. האפוטרופוס הכללי לא התגונן מפני התביעה ולכן ניתן פסק דין בהעדר הגנה לפיו מוחמד נפטר בשנת 1946. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שלא היה צד להליך, ביקש לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. בקשתו התקבלה ופסק הדין בוטל. בהחלטה זו נקבע כי אף שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא היה צד להליך מבחינה פורמאלית, שכן לא צורף כנתבע, יש לאפשר לו להגיש את בקשת הביטול בהתחשב בהשלכות שיש לפסק הדין על זכויותיו הנטענות במקרקעין שהיה רשום על שם מוחמד. כן נקבע כי ממילא מדובר בבעל דין נדרש ורלוונטי שיש לצרפו כנתבע נוסף. בהחלטה זו נקבע עוד שהקביעה לפיה מוחמד נפטר בשנת 1946 אינה מתיישבת עם הנתונים העולים ממרשם האוכלוסין לפיהם פרג', אחד מבניו של מוחמד, נולד בשנת 1948. נקבע כי די באמור במרשם האוכלוסין כדי להצביע על סיכויי הגנה טובים ועל סיכויי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לגרום לדחיית התביעה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, שנדחתה.

3.

לאחר שקילת טענות בעלי הדין ועיון במכלול הראיות שהונחו לפניו, החליט בית המשפט לענייני משפחה לדחות את תביעת המבקש. ראשית, דחה בית המשפט את טענות המבקש בעניין צירוף האפוטרופוס לנכסי נפקדים כבעל דין בתביעה. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי גם אם יאמץ את טענותיו העובדתיות של המבקש, דין התביעה להידחות וניתן לכל היותר לקבוע על פי סעיף 3(ב)(3) לחוק שמוחמד נפטר בשנת 1953 (שבע שנים מהיום שבו נעלמו עקבותיו). בית המשפט קבע כי לא הובאה כל ראיה שיש בה ללמד שמוחמד נפטר בשנת 1946: עדי התביעה ציינו שמוחמד נעלם בשנת 1946, אך לא כי נפטר. גם לא הוכח שמוחמד נעלם בשנת 1946, אף בהתעלם מקיומן של תעודות הנפקדות שהוצאו למקרקעין שהיו רשומים על שם מוחמד (אחת משנת 1953 והשנייה משנת 2007), והחזקה שהן מקימות מכוח סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, התש""י-1950.

4.

בית המשפט הוסיף כי אין חולק שפרג', שנולד ביום 3.12.1948, גדל כבנם של מוחמד ות'וריה, אשתו השנייה של מוחמד, וכי מדובר בראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום. בית המשפט תמה על כך שפרג' לא זומן להעיד, במיוחד כשת'ורה נפטרה בטרם העידה. בית המשפט דחה את עדות העדים מטעם התביעה ולא קיבל את תצהירי עדי התביעה שנפטרו בטרם נחקרו. בית המשפט קבע כי יש לזקוף לחובת המבקש את השיהוי בהגשת התביעה אשר גרם לנזק ראייתי. בית המשפט אף דחה את טענת המבקש לפיה מצו הירושה שהוצא בנוגע למוחמד מתחייבת הקביעה שמוחמד נפטר בשנת 1946, בנימוק לפיו צו הירושה הוצא לאחר שניתן פסק הדין בהעדר הגנה, אשר בוטל מאוחר יותר.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. ראשית, קבע בית המשפט כי הערעור הוגש באיחור וניתן היה לדחותו מטעם זה בלבד. שנית, קבע בית המשפט כי צירופו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לתביעה היה דרוש והכרחי לצורך ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, ואף אם נגרם למבקש נזק פרוצדוראלי הרי שאין מדובר בפגם מהותי. לגופו של עניין דחה בית המשפט את טענות המבקש. בית המשפט קבע כי אין לאיש למעשה מידע על גורלו של מוחמד מיום היעלמותו הנטען, ולא הובאה כל ראיה ממשית מטעם המבקש המלמדת על הנסיבות או הזמן בהם אירע מותו של מוחמד בשנת 1946, כדרישת החוק. בית המשפט הוסיף כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן על סמך ממצאים עובדתיים וכי ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. בית המשפט הוסיף כי השיהוי הארוך בו נקט המבקש הקשה מאוד על היכולת להוכיח את היעלמותו של מוחמד וכי את הנזק הראייתי שנגרם יש לזקוף לחובתו. בית המשפט החליט שלא להתערב גם בקביעות בנוגע לפרג', וקבע שהמבקש לא עמד בנטל להפריך את האמור במרשם האוכלוסין בעניינו של פרג' ולא נתן כל הסבר משכנע לראיות המשמעותיות שהעלה האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מאחר שבהתאם לאמור במרשם האוכלוסין פרג' נולד בשנת 1948, נקבע כי אף נכונה קביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יתכן שמוחמד נעלם או נפטר בשנת 1946.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

המבקש חוזר על טענותיו ומבקש לקבוע כי מוחמד נפטר בשנת 1946. לחלופין, מבקש הוא להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. לדבריו, בקשתו מעלה שאלות מהותיות ועקרוניות, מעבר לעניין הספציפי שבמחלוקת. כך למשל, שאלת צירוף האפוטרופוס לנכסי נפקדים כצד לתובענה ללא הגשת בקשה כדין,

הקביעה כי פרג' הוא בנו של מוחמד בניגוד לאמור במסמכי מרשם האוכלוסין, ההכרעה בעניין מועד לידתו של פרג' ומיהות הוריו על סמך תעודות בלתי תקינות.

7.

המבקש משיג גם על התעלמות הערכאות דלמטה מהנפקת תעודת נפקדות חדשה בנוגע למוחמד בחלוף מעל 50 שנים מאז הנפקת תעודת הנפקדות הראשונה. לדבריו, על יסוד התעודה הראשונה משנת 1953 נטלה המדינה מאות דונמים של מקרקעין, והתעודה השנייה נועדה לתקן את הפגמים שנפלו בתעודה הראשונה ובה נרשמו כל החלקות שנתבעו בתביעתו של המבקש, כולל חלקה ששורבבה לתביעתו בטעות. המבקש טוען כי מדובר במעשה שרירותי, לא חוקי ולא סביר ואין להכשירו. זו גם הסיבה, לדעת המבקש, שהאפוטרופוס לענייני נפקדים התמהמה בהגשת עמדתו לגוף התובענה. המבקש מציין כי בתעודה השנייה הוסיף האפוטרופוס לנכסי נפקדים את המלה "עלי" לפני המלה "אחמד". בכך חרג מסמכותו, וביצע בפעולה בלתי חוקית בעליל, לדעת המבקש. המבקש מבקש לדון במעמדו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים ובכוחו להתייצב כבעל דין בתביעה. לטענתו, לאפוטרופוס לנכסי נפקדים אין ולא היה כל מעמד בתובענה שהגיש ולכן היה על בית המשפט לענייני משפחה למחוק אותו, לא רק מסיבות פרוצדוראליות אלא כי פעל שלא בתום לב כשהוציא תעודת נפקדות חדשה למוחמד בשנת 2007, וזאת כדי לשמר בידיו נכסי מקרקעין יקרי ערך אותם מכר לרשות הפיתוח. מדובר, לדברי המבקש, בהכשרת התנהלות המדינה שהביאה לגזל זכות הקניין של מוחמד.

8.

המבקש מוסיף וטוען כי הודעת היועץ המשפטי לממשלה מיום 9.9.2007 וצו הירושה לעיזבונו של מוחמד מיום 28.7.2008, בהם נכתב במפורש שמוחמד נפטר בשנת 1946, הם הודאת בעל דין שיש לכבדה. המבקש חוזר על טענותיו בנוגע לפרג' ולגבי הרישום השגוי, לדעתו, בנוגע לפרג' במרשם האוכלוסין.

9.

עוד טוען המבקש כי במקום בו אדם נעלם בשנת 1946 ולא שב אל ביתו בו חיים רעייתו וילדיו הקטינים, יש להסיק שהאדם נפטר וכך לדעתו היה על בית המשפט לפסוק. המבקש טוען גם כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה יש להתעלם מצו הירושה אינה יכולה לעמוד. המבקש מוסיף כי נגרם לו נזק מהותי וכבד מאחר שחל עיכוב בשמיעת התובענה בשל הצטרפות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לבסוף, מציין המבקש כי הוא ובני משפחתו נקטו בהליכים שנים רבות לפני הגשת התביעה להצהרת מוות.

10.

בהתאם להחלטתי מיום 6.3.2014 הגישו המשיבים תשובתם לבקשה. לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה שכן היא אינה מעלה שאלות משפטיות החורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהליך ואף אינה מחדשת הלכה משפטית. המשיבים מתארים את השתלשלות העניין. הם מציינים כי במקביל להליך זה מנהל המבקש יחד עם בני משפחה אחרים הליך נוסף (ת.א. 561/07) בבית המשפט המחוזי בנצרת למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכויותיהם במקרקעין בכפר עילוט. שם הודיע האפוטרופוס לענייני נפקדים על תעודת הנפקדות שהוצאה למקרקעין שהיו רשומים על שם מוחמד, כבר בשנת 1953; המקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לענייני נפקדים שמכר אותם לרשות הפיתוח ולכן טען במסגרת ההליך כי לתובעים כל זכות בהם. לדברי המשיבים התביעה מושא בקשה זו הוגשה כנראה לצורך ביסוס טענות המבקש בהליך המקביל, אך המבקש לא ציין בתביעתו את דבר קיומו של ההליך המקביל וזה הובא לידיעת בית המשפט לענייני משפחה רק במסגרת בקשת ביטול פסק הדין שהגיש האפוטרופוס לענייני נפקדים. בנסיבות אלו, לטענתם, היה מקום לצרף את האפוטרופוס לענייני נפקדים כצד לתביעה מושא בקשה זו ולהידרש לתעודות הנפקדות ולמסמכים שהציג.

11.

המבקשים מוסיפים כי הטענות שהעלה המבקש נדונו והוכרעו על ידי הערכאות הקודמות. כך בעניין נסיבות הגשת בקשת ביטול פסק הדין הראשון, וכך לגבי שאלת צירופו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לתביעה. בנוסף, טוענים המשיבים כי המבקש העלה טענות נגד קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. לגופו של עניין חוזרים המשיבים וטוענים כי לא הוכח שמוחמד נפטר בשנת 1946 ואף לא הוכח שנעלם באותה שנה. לדבריהם, הליך זה אינו ההליך הראוי לתקוף באופן עקיף את תוקפן ואת תקינותן של תעודות הנפקדות שהוציא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ומציינים כי טענה זו הועלתה בשיהוי ניכר של כ-60 שנה. ממילא, לטענתם, משאישר האפוטרופוס שאדם או נכס מסוים הוא אדם או נכס נפקד, נטל ההוכחה היה על המבקש והוא לא הרימו.

12.

לאחר שעיינתי עיון רב בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בסופו של יום, חרף טענות המבקש, בקשתו אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית והיא אינה חורגת מהעניין של הצדדים הישירים לסכסוך זה. לפיכך, אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). זאת ועוד, אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהכרעות של הערכאה המבררת המבוססת על התשתית העובדתית שהונחה לפניו, ואין בטיעוני המבקש, הגם שיש לפחות בחלק מהם ממש, כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בגלגול שלישי, בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אשר אושר על ידי ערכאת הערעור.

13.

אוסיף כי לא מצאתי כל פסול בקביעות הערכאות דלמטה לפיהן צירופו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים היה דרוש והכרחי לשם הכרעה בתביעה ולאור השלכות ההכרעה בתביעה על זכויותיו הנטענות של מוחמד במקרקעין: בנסיבות בהן הגיש המבקש, יחד עם בני משפחה אחרים, הליך מקביל בבית המשפט המחוזי בנצרת למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכויותיהם במקרקעין בכפר עילוט, ולמעשה מבקש במסגרת התביעה מושא בקשה זו לבסס את טענותיו בהליך המקביל לפיהן מוחמד נפטר בשנת 1946, לא יכול להיות חולק כי היה מקום לצרף את האפוטרופוס ענייני נפקדים כצד "מעוניין ורלוונטי" לתביעה, וכי הוא "דרוש והכרחי לצורך ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת וההשלכה שיש להכרעה בפסק-הדין על זכויותיו הנטענות במקרקעין של מוחמד". עוד יש לזכור כי נקבע בערכאות המבררות שהמבקש לא הוכיח, למרות שנטל ההוכחה היה עליו, כי מוחמד נפטר בשנת 1946: עדויות העדים מטעמו נדחו והמבקש לא עמד בנטל ההוכחה ולא הצליח להפריך את הרישום בנוגע לפרג' במרשם המקרקעין, על פי סעיף 3 לחוק לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965. הגרסה שהציג לפיה פרג' אינו בנו של מוחמד לא הוכחה ומנוגדת לעובדות לפיהן פרג' הוא צד להליך המקביל ואף נמנה על מבקשי צו הירושה של מוחמד. מדובר, כאמור, בקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי בטענות המבקש עילה לשנותן. בנסיבות אלו, בדין נדחתה תביעתו.

14.

עם זאת, אוסיף כי לטעמי, ההשגות והתהיות שהעלה המבקש בנוגע לתוקפן ולנסיבות הוצאתן של תעודות הנפקדות בנוגע למוחמד מעלות שאלות נכוחות. יתכן שיש מקום לבררן במסגרת הליך מתאים. אציין בהקשר זה כי עיון בנספחים שצורפו לבקשת רשות הערעור מעלה שכבר בשנת 2004, במסגרת הליכים קודמים שנקטו בני המשפחה, נעשו ניסיונות על ידי כבוד השופט א' אברהם לפשר בין בעלי הדין ואף מחוץ לכותלי בית המשפט אך אלו לא נשאו פרי. אכן, התנהלות רשויות המדינה במקרה דנא אינה נקייה מספק ומעלה תמיהה והערכאות דלמטה לא התעלמו מכך. בית המשפט לענייני משפחה אף פסק הוצאות לזכותו של המבקש בשל התנהלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אפשר שגם כעת יש מקום, כפי שהוצע בעבר, לסיים את העניין בהסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט.

כאמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, חרף הגשת תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.