בע"מ 5754/03 פלוני נ. פלוני

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

הליך זה, תחילתו והמשכו על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א-1991.

2.

בענין זה נתקיימו הליכים בישראל, במסגרתם ביקש האב (המשיב) להחזיר את שתי בנותיו הקטינות לבלגיה, בטענה שנחטפו על ידי אימן (המבקשת) והובאו על ידה מבלגיה לישראל. בנושא החטיפה התנהלו הליכים מאז שנת 2000 בבתי משפט בישראל, ובענין משמורת הקטינות התנהל הליך ארוך בבלגיה. בתי המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי בישראל קבעו כי יש להחזיר את הילדות לאביהן בבלגיה. בקשת רשות ערעור לבית משפט זה נדחתה ביום 30.6.03 ונקבע כי על האם לקיים את פסק הדין בענין החזרת הילדות (להלן – ההחלטה).

3.

ביום 7.7.03 פנה היועץ המשפטי לממשלה לבית משפט זה בבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה וזאת בעקבות פניית שר המשפטים הבלגי מיום 3.7.03, שבמסגרתה הובעו חששות חמורים מהחזרת הקטינות לבלגיה. בעקבות פנייה זו, עיכב בית משפט זה (כב' השופטת דורנר) ביום 6.8.03 את ביצוע ההחלטה עד למועד מתן פסק הדין בענין משמורת הילדות בבית המשפט בבלגיה. מאז חלף זמן, ובין לבין הוגשו הודעות עידכון מטעם היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להתפתחויות בהליכי המשמורת. ההליכים בבלגיה נמשכו לאורך שנים.

4.

ביום 10.9.07 הודיע ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט כי ביום 17.4.07 נתקבל פסק דין סופי בבית המשפט לערעורים של בריסל

בענין הנדון. על פי פסק הדין הסופי, המשמורת הוקנתה לאם ביחס לילדות הקטינות בישראל. כן ניתנה לאב זכות ביקורים אצל הבנות הקטינות, אשר תנאיה המפורטים ייקבעו בהסכם בין האב לילדות.

5.

בין לבין, מלאו לאחת הילדות 16 שנים, והילדה השנייה מתקרבת אף היא לגיל זה. כידוע, האמנה להחזרת ילדים חטופים חלה על ילדים עד לגיל 16 בלבד. היוצא מכך הוא, כי ההליך על פי האמנה שוב אינו רלבנטי ביחס לאחת הבנות, ויחדל להיות רלבנטי בקרוב לגבי הבת השניה.

6.

בנסיבות כפי שנוצרו, מבקשת האם שיזמה את בקשת רשות הערעור, כי ייקבע על ידנו שעל הצדדים יחול פסק הדין שניתן בבלגיה, קרי: כי לאור תוצאות ההליכים בארץ זו, תשארנה הבנות בישראל במשמורת האם, וכי לאב תינתן זכות ביקורים, ואילו פסקי הדין שניתנו בישראל והצווים להחזרת הבנות לבלגיה יבוטלו.

7.

האב, בתגובתו להודעת היועץ המשפטי לממשלה, פרש את מצוקתו האנושית עקב המציאות שבה הופרד בעל כורחו מבנותיו במהלך שנים רבות, והשיג השגות קשות לגבי התמשכות ההליכים שהביאו לכך שבינתיים הילדות בגרו, ואחת מהן כבר יצאה מגידרי ההגנה של האמנה, ואילו האחרת עומדת אף היא להגיע בקרוב לגיל המוציא אותה מתחומי האמנה.

בנסיבות אלה, מסכים המשיב, חרף טענותיו ומצוקתו הקשה, כי הצדדים יפעלו על פי הוראות פסק הדין בבלגיה, קרי: כי המשמורת על הבנות תהיה לאם בישראל בכפוף לזכויות ביקור לאב, כפי שהוגדרו שם.

8.

זהו, אכן, מקרה קשה ועצוב של פירוד במשפחה, שגרר את ניתוקן של הבנות הקטנות מאביהן עקב מעשה חטיפה, כפי שנקבע בפסיקה חלוטה בבתי המשפט בישראל.

עם זאת, בהליכי משמורת בבלגיה הוחלט בהכרעה החלוטה, כי טובת הילדות מחייבת כי הן תשארנה בחזקת אימן בישראל. עד לקבלת הכרעה סופית בידי בית המשפט הבלגי, נקפו השנים, ובינתיים הילדות גדלו ונהיו לנערות, והאמנה כבר אינה חלה על אחת מהן, ולגבי השניה עתיד להתהוות מצב דומה בזמן הקרוב.

בנסיבות אלה, ובהסכמת הצדדים, אין מנוס מביטולם של ההליכים שנתקיימו בישראל על פי האמנה, ומפסקי הדין שניתנו בעקבותיהם; יש לקבוע כי על מערכת היחסים בין הצדדים יחול פסק הדין החלוט שניתן בעניינם בבלגיה, על קביעותיו בענין המשמורת, ובענין זכויות הביקורים הנתונות לאב. כך אנו קובעים.

6.

בשים לב לנסיבות האנושיות הקשות שעלו בהליכים אלה, ולעובדה כי לזכותו של האב ניתן פסק דין חלוט בישראל הקובע את חובת החזרתן של הבנות לרשותו בבלגיה לאחר חטיפתן, אין מקום למתן צו להוצאות, חרף התוצאה הסופית בהליך זה.

אין, איפוא, צו להוצאות בענין זה.