בע"מ 5754/03 פלוני נ. פלוני

המבקשת והמשיב (להלן: בני הזוג), נישאו בשנת 1977, ומנישואין אלה נולדו להם שמונה ילדים, ביניהם שתי קטינות, האחת – נולדה ביום 17.1.91, והשנייה – נולדה ביום 25.8.92 (להלן: הקטינות). בני הזוג גרו בישראל עד לשנת 1988 ואז העבירו את מרכז חייהם לבלגיה, תוך שהגיעו לישראל אך לעיתים, לצורך ביקורים משפחתיים. במועד כלשהו, החליט הזוג לחיות בנפרד זה מזה.

ביום 24.4.01, קבע בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, כי המבקשת חטפה את הקטינות, באופן הנופל לגדר חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: החוק והאמנה) , ועל-כן ציווה עליה להחזירן לבלגיה. המבקשת הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שנדחה אף הוא, ביום 24.6.01, תוך שבית-המשפט המחוזי הורה לבית-המשפט לענייני משפחה לקבוע את התנאים להחזרת הקטינות לבלגיה. ביום 1.8.01 נתן בית-המשפט לענייני משפחה פסק-דין משלים, שקבע כי החזרת הקטינות לבלגיה תיעשה תוך 14 יום. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ובקשתה נדחתה. על-כך הגישה היא בקשת רשות ערעור, שנדחתה אף היא.

המשיב ניהל מספר תביעות נגד המבקשת בבית-המשפט לענייני משפחה בבלגיה, בהן ביקש את המשמורת על הקטינות, וכן את גירושיו האזרחיים וחלוקת רכושם המשותף. בגדרי התביעות, טען המשיב כי הקטינות לא הוחזרו לבלגיה, או לחלופין, הוחזרו אך למקום מסתור, ועל-כל-פנים הן הוחזרו לישראל ביום 22.2.02, בניגוד לחוק ולאמנה, לאמור – שהן נחטפו שוב. המבקשת, שלא חלקה על העובדה כי הקטינות שוהות בישראל החל מיום 22.2.02, טענה כי החזרתן לישראל הייתה באישור הרשויות המשפטיות בבלגיה, תוך שהוא הותנה בכך שתוחזרנה לבלגיה עד המועד שבו היו אמורות להיפגש עם פסיכיאטר מטעם בית-המשפט שם, אלא שלדידה, לא יכלה היא והקטינות לצאת מישראל, לאור צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו נגדן. ביום 29.11.02, בית המשפט הבלגי הורה על העברת המשמורת על הקטינות, באופן זמני, למשיב, לאור העובדה שהמבקשת לא שבה לבלגיה, בעת שנקבע לה. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו, שעודנו תלוי ועומד.

ביני לביני הגיש המשיב עתירה נוספת לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, מכוח החוק, בו טען כי המבקשת ביזתה את בית-המשפט, בכך שלא קיימה את פסקי-הדין שניתנו נגדה, על-ידי שנמנעה מלהחזיר את הקטינות לבלגיה. על-כן ביקש הוא את החזרת הקטינות לבלגיה, תוך העברתן לרשותו לשם כך. המבקשת לא הגישה תשובתה לבית-המשפט לענייני משפחה. עם זאת, הגיעו הצדדים להסדר דיוני (להלן: ההסדר הדיוני) לפיו ההכרעה תיעשה על-פי החומר שהונח בפני בית-המשפט, תוך שהם סיכמו טענותיהם על-פה. ביום 13.3.03 הודיעה המבקשת על צירוף בא-כוח חדש מטעמה, וביום 27.3.03, הגיש הוא בקשה להתיר הבאת חוות-דעת פסיכולוגית, לה צירף את חוות-הדעת ומסמכים נלווים. ביום 15.4.03 קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי אי החזרת הקטינות לבלגיה מהווה המשך חטיפתן וחטיפה חדשה, תוך שציין כי ניסיונותיו להביא להתייצבות הקטינות בפניו, סוכלו על-ידי המבקשת.

אשר לבקשה לצירוף חוות-הדעת, בה דובר על הנזק שייגרם לקטינות באם תוחזרנה לבלגיה, קבע בית-המשפט כי היא מנוגדת להסדר הדיוני ולפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. על-כל-פנים, טענות המבקשת בדבר הנזק שכביכול ייגרם לקטינות באם תוחזרנה לבלגיה, הן שלא בתום-לב, מאחר שהן מושתתות אך על התקופה בה לא קיימה היא את פסקי-הדין, תוך שמההליכים הקודמים שנוהלו עלה כי היה קשר טוב בין הקטינות למשיב. על-כן, בית-המשפט קבע, כי באם קיימים חששות מצד הקטינות, הם פרי הסתת המבקשת, כאשר התרופה יכולה להיות הרחקת הקטינות מאמן ומתן טיפול להן על-מנת שישנו את גישתן. עוד קבע בית-המשפט, כי המבקשת והקטינות לא התנגדו לכך שהמשיב יראה את הקטינות אלא אך חששו לחטיפתן על-ידו. על-כן דחה הוא את הטענה כי נתקיימו התנאים בסעיף 13 לאמנה, המצדיקים את הישארות הקטינות בארץ. בנוסף, בית-המשפט קבע כי המבקשת הערימה קשיים על הבאת הקטינות לבית-המשפט, אף שהיא שביקשה זאת.

בית-המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי למרות שנראה שהוחזרו הקטינות לבלגיה, לא הודע למשיב על חזרתן, והן לא הוחזרו למסלול חיים רגיל שם, כאשר משהוחזרו לישראל הן נרשמו לבית-ספר, והחלו במסלול חיים קבוע בארץ. אף לא הייתה מניעה ליציאת המבקשת והקטינות מהארץ, באשר צו העיכוב נגד הקטינות עמד רק מיום 6.3.02 עד ליום 30.4.02, תוך שנועד לביצוע פסק-הדין שהורה על החזרתן לבלגיה, והצו כנגד המבקשת הוצא אך במסגרת הליכי הוצאה לפועל, על מנת לגבות חוב, שהיא יכלה לעמוד בו. בנוסף, המבקשת לא ידעה על צו העיכוב שהוצא נגדה, עד למועד, המאוחר הרבה יותר מהמועד בו הייתה צריכה לשוב לבלגיה.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע עוד כי מההליכים שניהל המשיב בפני בית-המשפט בבלגיה, עולה כי בית-המשפט הבלגי ראה בהתנהגות המבקשת משום ביזיון בית-המשפט, ובנוסף קבע בית-המשפט הבלגי כי המבקשת הטעתה אותו.

על-כן קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי פקידת הסעד תכין את הקטינות למסירתן לבא-כוח התובע, על-מנת לדאוג להעברתן לבלגיה, כאשר המבקשת תהא רשאית לשהות עם הקטינות באישור ובפיקוח פקידת סעד. במקביל, על פקידת הסעד הוטל לפעול, בסיוע הרשות המרכזית ומימון המשיב, לליווי עובדי רווחה בלגיים לקראת קבלת המשיב, המבקשת, או גורם אחר, את הקטינות בבלגיה, וכן על-מנת להתאים תנאי הטסת הקטינות לבלגיה לצרכיהן.

בנוסף, הוטל על המשיב להסיר את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוטל נגד המבקשת, כדי שתוכל היא ללוות את הקטינות לבלגיה ולשהות שם, הכול בכפוף להחלטה אחרת של בית-המשפט בבלגיה. אף המבקשת הצהירה בפני הרשויות בבלגיה, בישראל, בלשכת ההוצאה-לפועל וכן בפני בית-המשפט לענייני משפחה כי בכוונתה לשוב עם הקטינות לבלגיה ולמלא אחר צווי בית-המשפט הבלגי.

המבקשת ערערה על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם טענה כנגד קביעת בית-המשפט לענייני משפחה, לפיה חטפה את הקטינות, ולחלופין טענה כי לאור הנזק שייגרם לקטינות באם תוחזרנה לבלגיה, והתנגדותן לכך, עומד לה החריג לחובה להחזיר את הקטינות, הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה. בנוסף, ימים ספורים קודם שמיעת הערעור ביקשה המבקשת מבית-המשפט המחוזי שיימנע ממתן פסק-דין, מאחר שלטענתה עמדת הרשויות בבלגיה השתנתה, והן אינן עומדות עוד על העברת המשמורת למשיב.

בית-המשפט המחוזי (השופטים יהודית צור, משה גל, ומרים מזרחי), דחה את הערעור, תוך שסמך את ידיו על ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט לענייני משפחה, כמו-גם על המסקנות המשפטיות שהסיק מהם, ועל מסקנותיו השליליות לעניין התנהגות המבקשת בעניין. זאת, בהסתמך על פרשנות מצמצמת ודווקנית של החריג בסעיף 13(ב) לאמנה. בית-המשפט המחוזי העיר, כי הקטינות נמצאו תחת מעקב פסיכיאטרי של מומחה מטעם בית-המשפט בבלגיה, שסוכל בעטייה של החטיפה. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי כי למרות שהקטינות הגיעו לארץ ברשות, אי החזרתן לבלגיה במועד הנקבע לכך, מהווה חטיפה. לבסוף, סירב בית-המשפט המחוזי לעכב את הדיון עד ההכרעה בערעור בבלגיה, מאחר שהכרעה זו צפויה להינתן רק בעוד חודשים מספר, ולא ראה הוא לתת ידו להמשך הסחבת, שכבר גרמה לה המבקשת.

מכאן לבקשה שבפני, בגדרה חוזרת המבקשת וטוענת כי לא יכלה לעזוב את הארץ מפאת צווי עיכוב הביצוע שהוצאו נגדה ונגד הקטינות, וכי טעה בית-המשפט לענייני משפחה בכך שלא קיבל את חוות-דעת הפסיכולוג מטעמה ואף לא ביקש חוות-דעת מומחה מטעמו. בנוסף טוענת היא, כי היה מקום לשמוע את דעתן של הקטינות, ואף כי יש מקום ללמוד על עמדת הקטינות מחוות-דעת הפסיכולוג מטעמה. לבסוף, חוזרת וטוענת היא שיש לעכב את החזרתן לבלגיה עד למועד שתתקבל הכרעת ערכאת הערעור שם.

לבקשת רשות הערעור צירפה המבקשת בקשה לצירוף ראיה, ממנה עולה, לטענתה, כי התובע הכללי בבלגיה הבהיר את עמדתו, לפיה מעוניין הוא בהעברת המשמורת על הקטינות לאימן, בכך שתתגוררנה הן עם אימן בישראל, ובקיום הדיון בעניינן של הקטינות בישראל. בנוסף, ביקשה המבקשת לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, עד שבית-המשפט הבלגי ייתן את פסק-דינו.

דין הבקשה – להידחות, שכן טענותיה של המבקשת כבר לובנו על-ידי הערכאות הקודמות, תוך שלא ראיתי לסטות מממצאיהן העובדתיים וממסקנותיהן. בנוסף, נראה שבית-המשפט לענייני משפחה התייחס גם לגופה של חוות-דעת הפסיכולוג מטעמה; ואף טענותיה של המבקשת בדבר הצווים לעיכוב יציאתה ויציאת הקטינות מהארץ, אינן מצדיקות הישארותה בישראל, משבוטלו הצווים.

אכן נראה שהמבקשת גרמה לסחבת רבה, ואין מקום להאריכה על-ידי המתנה נוספת להכרעת בית-המשפט בבלגיה. עיכוב החזרת הקטינות לבלגיה, רק יביא לסיכול מטרת האמנה לתת "סעד מהיר". וראו דברי בע"א 5532/93 גוזנברג נ' א' ג' גרינוולד ואח' , פ"ד מט(3) 282. מקומן של טענות המבקשת, ובכללן טענותיה בדבר עמדת התובע הכללי, הוא בפני הערכאה המוסמכת בבלגיה, ועל-כן, דוחה אני את הבקשה להגשת ראיה נוספת. לבסוף, משהכרעתי בבקשה שבכותרת, ממילא הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתייתרת.

הבקשות נידחות איפוא.

על המבקשת לקיים את החלטת בית-המשפט לענייני משפחה לא יאוחר מיום 3.7.03.