בע"מ 5804/06 פלוני נ. פלוני

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"מ 139/04 (השופט י' טימור, סגן-נשיא, והשופטים נ' הנדל וש' דברת) מיום 7.6.06, שלפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע בתמ"ש 1010/01 (השופט פ' אסולין, סגן-נשיא) מיום 25.10.04.

2.בין המבקשת למשיבה, שהן אחיות, מתנהלת התדיינות ארוכת שנים ביחס לנכס המצוי בעומר (להלן: "הנכס"), אותו קיבלו בירושה מהוריהן. בחלק הקדמי של הנכס מצוי שטח מגורים המכיל שני בתים, הבית הישן ובית המשיבה, ובחלק האחורי שטח חקלאי. שטח המגורים מהווה רבע מהשטח הכולל של הנכס וערכו הכספי עולה בהרבה על שוויו של השטח החקלאי. הזכויות בנכס כולו הועברו על שם המשיבה ובעלה בשנת 1982, בהסכמת המבקשת. הנכס נמכר על ידי המשיבה. המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובו תבעה לחייב את המשיבה לשלם לה רבע משוויו של הנכס, בהתאם להצהרה שהצהירה המשיבה בשנת 1988. בית המשפט לענייני משפחה דן בשלב הראשון בשאלה האם ההצהרה תקפה, והשיב בחיוב על השאלה. לאחר מכן ביום 24.6.03 הכריע בית המשפט בשאלת הגדרת "רבע" הנכס הנזכר בהצהרה, וקבע כי מדובר בתמורה עבור כל החלק הקדמי

של הנכס בו עמד הבית הישן , שהוא רבע מכלל הנכס. שיעור החיוב נקבע ביום 25.10.04 בהתאם להערכת שמאי שמונה. המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בנוגע להגדרת רבע הנכס ולשוויו.

3.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על יסוד בחינת לשון ההצהרה והנסיבות שאפפו את חתימתה וכן היחס ביניהם, וקבע כי על המבקשת לקבל את ערכו הכספי של שוויו של רבע מהנכס כולו לאחר ניכוי שווי הבית שבנתה המשיבה העומד על החלק הקדמי של הנכס. נימוק בית המשפט היה כי לא יהיה זה צודק ואף מנוגד לכוונת הצדדים לאפשר למבקשת ליהנות מערכו הכספי של בית המשיבה שנבנה מכספה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.המבקשת טוענת כי כלל לא היה מקום לדון בערעור בהגדרת הרבע מתוך הנכס, שכן ההחלטה שניתנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 24.6.03 מהווה פסק דין עליה לא הוגש ערעור, במועד וכי בית המשפט התעלם מטענתה זו. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי בית המשפט יצר בפרשנותו התחייבות חדשה וכי התוצאה אליה הגיע אבסורדית. גם בעניין ההוצאות העניש בית המשפט את המבקשת, לטענתה.

5.עיינתי בבקשה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות לערעור שני, מאחר ואין היא מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת, חרף ההגעה לתוצאות שונות בשתי הערכאות בשאלת פרשנות ההצהרה. השאלה שעמדה במחלוקת בערכאות דלמטה היא במהותה, שאלה פרשנית העולה לעתים קרובות בפני בתי המשפט, בשעה שהסכם אינו חד ובהיר עד תום. במקרה דנן בית המשפט לענייני משפחה פירש את ההצהרה כך שרבע הנכס הנזכר בה הוא החלק הקדמי של הנכס בו עמד הבית הישן, שהוא רבע מכלל הנכס. לעומתו, בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור, פירש את ההצהרה לאור הנסיבות אשר אפפו אותה, כך שהמבקשת זכאית לקבל שווי רבע מהנכס לאחר ניכוי שווי הבית שבנתה המשיבה העומד על החלק הקדמי של הנכס. כדברי השופט ש' לוין ( תורת

הפרוצדורה האזרחית , מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 עמ' 179): "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערער בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי...".

אף התעלמותו לכאורה של בית המשפט מטענת המבקשת, לפיה לא היה מקום להידרש כלל להגדרת "רבע הנכס", משום שמדובר בקביעה שיש לגביה מעשה בית דין, אינה מצדיקה מתן רשות לערעור שני ובוודאי שלא בקביעתו בעניין ההוצאות. אוסיף כי אף אם שגה בית המשפט בפרשנות שנתן להצהרה, ואיני אומרת שכך הוא, אין הדבר מצדיק מתן רשות לערער (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסם)). אכן, התוצאה היא כי המבקשת תקבל לידיה סכום הקטן משמעותית מהסכום שנפסק לטובתה בבית המשפט לענייני משפחה, ואולם האיזון הראוי בין ניצול זכותו של אדם לבירור דיוני לבין הצורך החברתי לסיים הליכים, מחייב להגביל העסקתה של ערכאה נוספת באותו עניין בקיומה של שאלה משפטית כללית, וכזאת לא נמצאה בבקשה זו והיא נדחית.

לפיכך, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.