בע"מ 5823/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב ניהלו מערכת יחסים זוגית עת שהתגוררו באזור מרכז הארץ, ובמהלכה הרתה המבקשת. הצדדים נפרדו בחודש ספטמבר 2016, והמבקשת עברה להתגורר בצפון הארץ, בעיר מגורי הוריה. ביום 9.4.2017 נולד בנם המשותף (להלן: הקטין ), וסביב אותה תקופת זמן החליטה המבקשת שלא לשוב להתגורר במרכז הארץ.

2.

ביום 3.8. 2017 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, ובה ביקשה, בין היתר, לקבוע זמני שהות של הקטין אצל אביו. בעניינם של הצדדים הוגשו מספר תסקירים מטעם מחלקת הרווחה העירונית. בתסקיר מיום 17.9.2017 צוין כי הצדדים מתקשים לנהל תקשורת תקינה, וניתנו המלצות מקצועיות בהתייחס לזמני שהות, אשר בשלב זה נקבע כי יתקיימו בצפון הארץ ולא יכללו לינה של הקטין אצל המשיב. בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן ) נתן להמלצות תוקף של החלטה ביום 18.9.2017.

3.

בתסקיר מיום 5.2.2018 הוצגה הסכמת הצדדים להרחיב מעט את זמני השהות. הוסכם, בין היתר, כי בסוף שבוע אחת לשבועיים ילון הקטין בבית המשיב, כאשר המבקשת תביאו לתחנת רכבת במרכז הארץ והמשיב ידאג להשיבו לביתה של המבקשת במוצאי השבת. עוד צוין כי אחת לשבועיים תגיע המבקשת עם הקטין לקניון במרכז הארץ באמצע השבוע, והמשיב יבלה עם הקטין למשך מספר שעות וישיבו לביתה של המבקשת (להלן: הסדרי אמצע השבוע ). ביום 12.2.2018 קיבלו המלצות אלה – שהיו מוסכמות על הצדדים – תוקף של החלטה.

4.

בתסקיר נוסף מיום 12.8.2018 תוארה הסכמת הצדדים במספר נושאים, ובין היתר על כך שהקטין ילון בביתו של המשיב בכל סוף שבוע שני, תוך שנקבעו הסדרי הסעה דומים לאלו שתוארו לעיל. יחד עם זאת, צוין כי הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להסדרי ההסעה לשם קיומם של הסדרי אמצע השבוע – המבקשת הציעה שהמשיב יאסוף את הקטין מתחנת רכבת בחיפה לשם קיום מפגשי אמצע השבוע במרכז הארץ, אך המשיב סירב וביקש כי המבקשת תגיע עם הקטין לתחנת רכבת בתל אביב. בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.8.2018 נקבע כי יש לשמר את חלוקת הזמן בין הצדדים, וכי המבקשת היא זו האחראית למרחק הגיאוגרפי המקשה על מציאת פתרון. בסופו של יום חולק נטל ההסעה באופן שווה גם בכל הנוגע להסדרי אמצע השבוע.

5.

בפסק דין מיום 15.11.2018 הורה בית המשפט לענייני משפחה כי יש לקבע את ההחלטה מיום 28.8.2018 ולאמץ את המלצות התסקירים "על כרעיהן וקרביהן" (סעיף 28 לפסק הדין). עם זאת, ולאחר שהתרשם מהצדדים באופן בלתי אמצעי, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשת הציבה קשיים בפני המשיב אשר שיבשו לעיתים את זמני השהות שנקבעו. עוד נקבע כי אין חולק על מסוגלותו ההורית הטובה של המשיב. לאחר האמור, קבע בית המשפט לענייני משפחה, בין היתר, כי לאחר שימלאו לקטין שנתיים הוא ילון בביתו של המשיב בשני סופי שבוע עוקבים, ובסוף השבוע שלאחר מכן ילון בביתה של המבקשת. עוד נקבעה חלוקה שווה בנטל ההסעות, ועיצום כספי שיופעל במקרה שבו מי מהצדדים לא יעמוד בנטל ההסעה המוטל עליו.

6.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי, ומיקדה את טענותיה בקביעות הנוגעות לזמני השהות של הקטין בביתו של המשיב בסופי השבוע, בנטל ההסעות לצורך קיום זמני השהות ובקביעות לעניין העיצומים הכספיים. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ס' ג'יוסי , ח' שרעבי ו ע' ורבנר ) דחה את הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט ציין כי שוכנע שההסדר שנקבע מאזן היטב בין האינטרסים השונים ובעיקרם טובת הקטין, וכי הקשיים הנובעים ממנו הם תוצאה הכרחית של המרחק הגיאוגרפי בין הצדדים. עוד צוין בפסק הדין כי ניסיונותיו של בית המשפט לגרום לצדדים להגיע להבנות והסדרים שיקלו על שני ההורים לא נשאו פרי.

7.

מכאן לבקשה שלפניי, ובה טוענת המבקשת כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה חורג מהמלצות התסקירים, על אף שצוין בו כי הוא מאמץ את האמור בהם. עוד נטען כי הקביעות בעניין נטל ההסעות מכבידות באופן משמעותי על פרנסת המבקשת, שנאלצת לסגור את העסק אותו היא מנהלת בשלושה ימי שישי בכל חודש, ופוגעות בשגרת החיים של הקטין. בנוסף, נטען כי האפשרות להטלת עיצום הכספי משמשת את המשיב כדי לאיים על המבקשת, ופוגעת ביכולתם של הצדדים להגיע לשיתוף פעולה. לשיטת המבקשת, יש לקבוע כי הסדרי אמצע השבוע יתקיימו בצפון הארץ ולא במרכזה; כי בסופי שבוע ישהה הקטין אצל הוריו לסירוגין; וכי המבקשת תהיה פטורה מנטלי הסעות באופן גורף.

8.

התבקשה תשובת המשיב. לשיטתו, דין הבקשה להידחות משום שאינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואינה מעלה חשש לעיוות דין. לגופם של דברים טוען המשיב, בין היתר, כי המבקשת הפרה את הבטחתה לשוב להתגורר עם הקטין במרכז הארץ לאחר הלידה, ופועלת לסיכול הקשר בין הקטין לבין המשיב. עוד נטען כי פסק הדין אינו נוגד את המלצת התסקירים, שלפיהם זמני השהות של הקטין אצל המשיב יוארכו ככל שיגדל, וכי בית המשפט ממילא אינו כבול לאמור בתסקירים. לעניין סידורי ההסעות נטען כי המבקשת עשתה דין לעצמה ופטרה עצמה מההסעות לחלוטין, דבר שהוביל לסיכול מפגשי אמצע השבוע שאמורים היו להיערך במרכז הארץ. באשר לטיעוני המבקשת בנוגע להכבדה עליה כתוצאה מחלוקת זמני השהייה שנקבעה בפסק הדין, טוען המשיב כי בעבר המבקשת לא נהגה לעבוד בימי שישי, וכי ההכבדה הנטענת נובעת מבחירתה להסיע את הקטין בתחבורה ציבורית למרות שעומדת לה האפשרות להשתמש ברכבים הנמצאים בבעלות הוריה.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או אם נגרם לאחד הצדדים עיוות דין המצדיק דיון נוסף בערכאתנו (בע"ם 2699/17 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (17.7.2017); בע"ם 4358/14 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (15.7.2014); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). אין לכחד, קיים קושי, בנסיבות המקרה דנן, בכך שבהחלטה על מתכונת זמני השהות ניתן משקל לבחירתה של המבקשת להתגורר בצפון הארץ. נקודת המוצא בעניינים מעין אלה שלפנינו היא כי השיקול המנחה להסדרת חלוקת השהייה הוא טובת הילד, תוך חלוקת נטל מעשית בין ההורים, שתאזן בין מכלול האינטרסים הרלוונטיים בנסיבות המקרה הקונקרטיות. בהקשר זה, איני משוכנע כי באיזון האמור היה מקום לזקוף לחובת המבקשת במקרה דנן את בחירתה להתגורר בסמוך להוריה (חרף הקושי הברור שהמרחק בענייננו יוצר). ברם, בנסיבות העניין, ונוכח השתלשלות העניינים בהליך שלפנינו והתנהלות הצדדים במסגרתו (המפורטת בין היתר בתסקיר מיום 12.8.2018), לא מצאתי עילה לקיים בירור ערעורי נוסף של המקרה דנן על פי אמות המידה שעליהן עמדתי.

למותר לציין כי למבקשת שמורה הזכות, ככל שתסבור כי קיימת עילה לבחינה מחדש של זמני השהות, לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בהליך מתאים, וזאת מבלי שאני מביע בעניין כל עמדה. מכל מקום אעיר, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי המחלוקת דנן ראוי וכדאי שתיפתר בהידברות ישירה, מתוך גמישות והתחשבות הדדית, בין ההורים. תקוותי היא שהצדדים ישכילו לפעול יחד למען טובת ילדם המשותף, וינסו להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.