בע"מ 6013/05 פלוני נ. פלוני

1.המבקשת והמשיב נישאו כדת משה וישראל בשנת 1999, ונולדו להם שני ילדים. לאחר שהנישואים נקלעו למשבר הגיעו הצדדים ביום 8.6.04 להסכם אשר נועד להסדיר את יחסי הממון ביניהם, ענייני רכוש ועניינים נוספים "לרבות ניסיון לשלום בית ולחילופין הסכם בעת פירוד ו/או גירושין" כפי שצוין בהסכם.

2.ביום 13.6.04 אישר בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 16610/04 (כב' השופטת מ' קראוס) ונתן תוקף של פסק-דין להסכם בין הצדדים על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ), חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 וחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. ביום 23.5.05 ביטל בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט י' שנלר) את האישור ומתן תוקף פסק-דין שניתנו להסכם על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, וזאת לבקשת המשיב. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

3.סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע:

"(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו..."

בית המשפט המחוזי בחן את אפשרות תקיפת ההליך המשפטי שנערך לצורך אישור הסכם ממון בהתאם לסעיף זה, וקבע כי תקיפה זו תתאפשר במסגרת ערעור על הליך האישור, כאשר הצד המערער יוכל להסתמך רק על פרוטוקול הדיון בבית המשפט או בית הדין המאשר (בצירוף תוכן ההסכם עצמו), ולא יוכל להביא ראיות מעבר לכך על התנהלות הדיון באותו בית משפט או בית דין, אלא במקרים חריגים. עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב במתן האישור להסכם.

כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי מבית המשפט או בית הדין המאשר הסכם ממון בין בני זוג לא נדרש, על מנת לעמוד בדרישות סעיף 2 לחוק יחסי ממון, להסביר לצדדים כל סעיף בהסכם ולוודא שהבינו את משמעותו ותוצאותיו, וניתן להסתמך על ההסברים שוודאי ניתנו להם על-ידי עורכי הדין המייצגים אותם. עם זאת, על הערכאה המאשרת את ההסכם להסביר לצדדים את עיקריו ולברר מולם ישירות את הבנתם. רמת ההסבר הנדרש תהיה תלויה, על-פי בית המשפט קמא, בין היתר, בתוכנו של ההסכם- עד כמה הינו שגרתי ומקובל או חריג ועל כן טעון הסבר מפורט יותר.

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי במישור הנורמטיבי, כי על הערכאה ממנה התבקש אישור ההסכם לסרב לבקשה זו מקום בו היא נוכחת כי אחד הצדדים, למרות שהצהיר על רצונו, הבנתו והסכמתו להסכם, עשה זאת מן השפה ולחוץ, ולמעשה לא הביע רצון חופשי אמיתי או נראה כי הבנתו את תוכנו ומשמעותו של ההסכם אינה מלאה. עם זאת, בית המשפט או בית הדין המאשר לא יסרב לאשר הסכם ממון רק מהטעם שהוא מכיל, לדעתו, תנאים מקפחים.

4.ביישמו את הכללים שקבע, בחן בית המשפט המחוזי את פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה וכן את הסכם הממון אליו הגיעו הצדדים.

באשר להסכם הממון, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מכיל תנאים חריגים הנוטים באופן קיצוני לטובת המבקשת. לשם המחשת קביעה זו נביא מספר דוגמאות מתוך אלו שהובאו על-ידי בית המשפט קמא:

בהסכם נקבע כי המשיב מתחייב לא לקיים קשר מכל סוג שהוא עם בחורה או אשה שאיננה רעייתו "שלא בידיעתה ובהסכמתה המוקדמת בכתב של רעייתו". כמו כן עליו לדווח למבקשת מידי יום על סדר יומו ופגישותיו בכל יום ובכל שעה. הפרת כל אחת מההתחייבויות תהווה עילה למבקשת למשלוח הודעת פירוד או תביעת גירושין. כמו כן צוין כי אם תגיש המבקשת תביעת גירושין בשל התנהגותו של המשיב כלפיה "מכל סיבה שהיא", תהיה זכאית המבקשת לשלוח את הודעת הפירוד המפעילה את תנאי ההסכם.

בפרק הפירוד קובע ההסכם כי עם משלוח הודעת פירוד על-ידי המבקשת, על המשיב לעזוב את דירת המגורים ולהוציא את מיטלטליו. כמו כן עליו להעביר על שם המשיבה את מלוא זכויותיו במקרקעין המשותפים לבני הזוג ובדירה העתידה להיבנות עליהם, כשהן נקיות מכל חוב ושעבוד, וכאשר כל ההוצאות בגין ההעברה יחולו עליו. בנוסף נקבע בהסכם כי רק נכסים וזכויות שיהיו על-שם המשיב יהיו ברי איזון, לרבות נכסים מלפני הנישואין או שנתקבלו בירושה, בעוד שנכסים וזכויות שיהיו על-שם המבקשת לא יהיו ברי איזון.

בית המשפט המחוזי ראה גם בהוראות ההסכם העוסקות בהסדרי ראיה ומזונות ילדים חריגה מהמקובל. כך, למשל, נקבע כי רק בהגיע ילד לגיל 13 יהיה זכאי המשיב לקבלו לסוף שבוע ולמחצית החגים והחופשות. באשר למזונות ילדים נקבע סכום של 3,000 ₪ עבור כל ילד, כולל ילד שיוולד לאחר אישור ההסכם. המשיב התחייב שלא לתבוע בשום צורה הפחתת מזונות הילדים או תשלום מדורם, וזאת אף אם תחול הרעה במשכורתו או ישתנה מצבו האישי.

עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי קביעתו בדבר חריגות הוראות ההסכם אינה מצדיקה את ביטול האישור שניתן לו, אך יש לבחון האם בית המשפט לענייני משפחה בחן כדבעי שהמשיב הבין באילו מקרים יחולו תנאי ההסכם. על בית המשפט היה להבהיר היטב למשיב, לאור חריגות תנאיו, את כל החלופות בהסכם אשר יכול ויגרמו למבקשת ליתן הודעה בדבר הפרת שלום הבית או לבקש להתגרש. היה עליו להבהיר למשיב כי גם אם יעמוד בהוראות ההסכם תוכל המבקשת בנסיבות כאלו או אחרות לשלוח הודעה כאמור או אף להגיש תביעת גירושין ללא הודעה.

לצורך מתן מענה לשאלה זו בחן בית המשפט המחוזי את פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה. מהפרוטוקול עולה כי המשיב, שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, הסביר לבית המשפט כי לא התייעץ עם עורך-דין "משום שההסכם, לפי איך שאני רואה אותו, הוא הסכם שלום בית ואין לי שום כוונה עתידית לקום וללכת וגם לא מצד אשתי". מדברים אלו הסיק בית המשפט המחוזי כי המשיב לא הבין, ואף לא הובהר לו, כי המבקשת תוכל לפעול מצידה לחלות תנאי ההסכם ללא תלות ברצונו שלו לשלום בית ומילויו אחר הוראות ההסכם. מדבריו של המשיב בדיון הסיק בית המשפט קמא כי המשיב ראה בהסכם הממון הסדר שלום בית בלבד, וזאת למרות שההסכם במהותו הוא הסכם גירושין לכל דבר ועניין. בית המשפט המחוזי מציין כי עצם סירובו של המשיב להתייעץ עם עורך-דין וכן דבריו כי הסתיר את תוכנו של הסכם זה אף מהוריו, היו צריכים להדליק בעיני בית המשפט לענייני משפחה "נורה אדומה".

לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ההליך המשפטי, כפי שבא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון ובהחלטה, לא מילא אחר הנדרש בסעיף 2 לחוק יחסי ממון, ולכן קבע בית המשפט המחוזי כי דין ההחלטה להתבטל.

5.המבקשת מעלה שני ראשים של טענות: האחד, לטענתה נעדר בית המשפט המחוזי סמכות עניינית, והשני, לגופו של עניין- לטענתה, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בית המשפט לענייני משפחה לא פעל כנדרש בחוק.

6.ראשית אומר שמרבית טענותיה של המבקשת מתייחסות הן לקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי והן לשינוי חזית מצידו של המשיב וחריגה מכתבי הטענות. טענות אלו אינן מצדיקות מתן רשות לערער, שכן הן אינן חורגות מהמחלוקת הצרה שבין הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון

חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אף שאר טענותיה של המבקשת אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. עם זאת, ולמען הסר ספק, אומר מילים ספורות לגופן של טענותיה, שדינן, אף לגופו של עניין, להידחות.

7.באשר לטענת העדר סמכות עניינית. סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), בעניינים הבאים ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד, אם לא הורה נשיא בית המשפט או סגנו הוראה אחרת לעניין מסוים :

...

(6) ערעורים על פסקי דין של בית משפט לענייני משפחה, למעט ערעורים על פסק דין שכולו או חלקו בענייני ירושה, אבהות או אמהות, אימוץ, זכויות משמורת או החזרתו של קטין חטוף".

טוענת המבקשת כי מאחר שההסכם כלל הוראות לעניין הסדרי המשמורת של ילדי בני הזוג, וכן הוראות בדבר ענייני ירושה של המשיב בעתיד, היה על בית המשפט המחוזי לדון בהרכב של שלושה. דין טענה זו להידחות. בית המשפט לענייני משפחה באשרו הסכם ממון בין בני זוג אינו דן בתוכנן של ההוראות, אלא עליו לוודא כי הצדדים הבינו את הוראות אלו, משמעותן ותוצאותיהן, וכי הן נחתמו מתוך רצונם החופשי (ראו רע"א 359/85 קוך נ' קוך , פ"ד לט(3) 421). יתרה מזאת- בית המשפט המחוזי דן בהתנהלות ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, ובוודאי אינו נדרש מהותית לשאלות הנוגעות לסוגיות המוזכרות בסעיף. לפיכך אין מקום לומר כי העניין שבפנינו אמור היה להידון בפני הרכב של שלושה שופטים.

8.לגופו של עניין טוענת המבקשת כי אף בהנחה שצדק בית המשפט המחוזי בבטלו את האישור שניתן להסכם על-פי חוק יחסי ממון, לא היה רשאי להסיק מכך גם את ביטול מתן תוקף של פסק-דין שניתן לאותן הוראות על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לתקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת בזו הלשון:

"הוגשה תובענה לאישור הסכם או לשינוי הסכם בענייני משפחה לפי סעיף 3(ג) לחוק, יסביר בית המשפט לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית".

על הוראות הנכללות בגדר "הסכם ממון" חל הן סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, והן תקנה 258כו. מהשוואה בין שני הסעיפים ניתן ללמוד, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מידה של קל וחומר. כלומר, במקרה בו ניטל האישור שניתן להוראות הסכם הממון מכוח סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, וודאי הוא שניטל אף מתן תוקף של פסק-דין שניתן לאותן הוראות מכוח תקנה 258כו, שהרי סעיף 2(ב) מציב את אותן דרישות הקיימות בתקנה, ואף מוסיף עליהן.

9.לסיום אתייחס לטענת המבקשת כי העניין שבפנינו נידון למעשה בפני ערכאה אחת בלבד, שכן בית המשפט המחוזי בחן את התנהלותו של בית המשפט לענייני משפחה, עניין שכמובן לא נבחן בפני בית המשפט לענייני משפחה עצמו. גם טענה זו דינה להידחות. שתי הערכאות דלמטה בחנו את השאלה האם הצדדים הבינו את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם שערכו, והאם עשו אותו מרצונם החופשי. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי התשובה לכך היא חיובית ולפיכך העניק את האישור להסכם, בעוד שבית המשפט המחוזי קבע כי לא התמלאו תנאים אלו ולפיכך ביטל את האישור שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. משמע, שתי הערכאות דנו למעשה באותה סוגיה, והבקשה שבפנינו הינה גלגול שלישי, שכאמור אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית.

לפיכך הבקשה נדחית.