בע"מ 6045/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.6.2019 (עמ"ש 62261-10-18, סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופטת ע' רביד ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 16.8.2018 (תמ"ש 3792-11-14, השופט מ' לוי ).

2.

מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך בין המבקשת למשיב, ידועים בציבור לשעבר, בכל הנוגע לפרשנות ההסכם שחל על חלוקת הרכוש ביניהם. בעת שהחלה מערכת היחסים ביניהם היו הצדדים במחצית השנייה של שנות השלושים לחייהם, ולמבקשת הייתה ילדה מנישואים קודמים. השניים ניהלו משק בית משותף במשך תקופה של כעשרים שנה מיום 30.8.1993 ועד ליום 31.12.2013. ההסכם העומד במוקד המחלוקת וכונה על-ידי הצדדים בשם "אמנת נישואין" נחתם על-ידם ביום 25.8.1994 (להלן: ההסכם ). הסכם זה נערך לבקשתה של המבקשת ונועד להסדיר, בין השאר, את זכויותיהם הרכושיות של הצדדים.

3.

באופן ספציפי, המחלוקת בין הצדדים נסבה על חלקה של המבקשת בבית שבנו הצדדים על קרקע שנרכשה על-ידי המשיב כבר בשנת 1991 בסך של כ-140,000 דולר (להלן: הקרקע ). בהתאם להסכם, ביום 8.12.1994 המבקשת מכרה דירה שהייתה בבעלותה (להלן: הדירה ) תמורת 175,000 דולר והשקיעה את התמורה, בניכוי הוצאות המכירה, בבניית בית מגורים שהוקם על הקרקע על-ידי חברה קבלנית שעמה התקשרו בני הזוג ביום 19.1.1995 (להלן: החברה הקבלנית ). הצדדים לא פעלו במשך כל השנים ועד למועד פרידתם לרישום זכויות על שם המבקשת בבית.

4.

שלוש מהוראות ההסכם עמדו במרכז המחלוקת הפרשנית - הוראת סעיף 4(א), הוראת סעיף 4(ב) והוראת סעיף 4(ד). סעיף 4(א) להסכם קבע כי הרכוש שהיה לכל אחד מהצדדים טרם חתימה על ההסכם יישאר בבעלותו הבלעדית ולא יהפוך לרכוש משותף. סעיף 4(ד) להסכם קבע כי רכוש שיצטבר בתקופת הקשר יהיה רכוש משותף ובמקרה של פירוד יחולק בין הצדדים שווה בשווה. לבסוף, סעיף 4(ב) להסכם נסב על ההשקעה המשותפת בבית המגורים, וקבע כי המבקשת תהא זכאית במקרה של פירוד "להחזרת השקעתה בנכס... באופן יחסי להשקעתה". בהמשך לדברים אלה ולאחר פרידתם, הצדדים נחלקו במספר עניינים. ראשית, הם נחלקו ביחס למועד שבו יש לחשב את שווי הקרקע - מועד רכישתה, כגישת המבקשת, או מועד מאוחר יותר - מועד עריכת ההסכם, או אף מועד ההתקשרות עם החברה הקבלנית, כגישת המשיב. שנית, הם חלקו בשאלת היחס בין שלוש ההוראות שצוינו, כמפורט להלן.

5.

ביום 3.11.2014 המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרה, בין היתר, למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי היא זכאית לכל הפחות ל-56% מהזכויות בבית המגורים, וזאת בהתאם לתחשיב המבוסס על סכום הרכישה של הקרקע. בנוסף לכך, המבקשת העלתה טענות שעניינן זכאותה למחצית מהמוניטין העסקי והאישי של המשיב, למחצית מפוטנציאל השתכרותו, וכן ליותר ממחצית הזכויות הצבורות המשותפות להם בהתחשב בפערי ההשתכרות שלהם ובכך שהמשיב ניסה לטענתה להבריח נכסים. המשיב לעומת זאת טען כי אין לחשב את שווי הקרקע לפי מועד הרכישה אלא לפי מועד עריכת ההסכם, שבו שוויה עמד לכל הפחות על 368,000 דולר, או לחלופין במועד ההתקשרות עם החברה הקבלנית, שבו שוויה עמד לכל הפחות על 372,932 דולר. לפיכך, לשיטת המשיב, המבקשת זכאית לכ-30% מזכויות בבית.

6.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענותיה של המבקשת באופן חלקי בלבד. אמנם, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת המשיב וקבע כי יש לבחון את שווי הקרקע לפי מועד עריכת ההסכם, כך שבסופו של דבר הורה שחלקה היחסי של המשיבה בבית עומד לכאורה על 32%. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי עליית שווי הבית ביחס למועד עריכת ההסכם

מהווה נכס עתידי שנצבר לצדדים במהלך חייהם המשותפים, וכי יש להתחשב בכך לפי הוראת סעיף 4(ד) להסכם. לפיכך, נקבע כי המבקשת זכאית ל-32% משווי הבית במועד עריכת ההסכם וכן ל-50% מכל עליה בשווי הבית לאחר מועד זה. לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיה הנוספות של המבקשת בכל הנוגע לזכאותה ליותר ממחצית ברכוש שצברו הצדדים, ואף קבע כי עמדתה בעניין זה מהווה ניסיון "לאחוז בחבל משני קצותיו" - גם לבקש לממש את חלוקת מסת הנכסים וגם לבקש מבית המשפט להורות על חלוקה בלתי שוויונית - ועל כן נגועה בחוסר תום לב.

7.

המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי שהתמקד בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בהחלת סעיף 4(ד) להסכם על חלוקת זכויותיהם של הצדדים בבית. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע למועד חישוב שווי הקרקע. עם זאת, הוא הוסיף וקבע – בהתייחס לסעיף 4(ב) להסכם – כי מעת שהצדדים קבעו הסדר "ספציפי וסגור" בכל הקשור לבית המגורים ולהשקעות בו, לרישומו ולחלוקת הזכויות בו, על בית המשפט להתייחס לסעיף זה ולהכריע לפיו בלבד. סעיף 4(ד) להסכם, כך נקבע, מתייחס לנושא רכושי אחר לחלוטין ועניינו רכוש עתידי שייצבר או יירכש על-ידי הצדדים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בהתאם להסכם היה על הצדדים לרשום את זכויותיה של המבקשת בקרקע, ואם היו עושים כן הרי שזכויותיה היו נרשמות בסדר גודל של כ-31% מהקרקע, והיתרה הייתה נשארת בבעלות המשיב. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת תהא זכאית ל-30.9% משווי הבית או מהתמורה שתתקבל עבור מכירתו.

8.

הבקשה דנן מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהפך את הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין חלקה היחסי בבית תוך היצמדות דווקנית ללשון ההסכם, ומבלי לייחס משקל מספק לנסיבות החיצוניות להסכם שיש בהן כדי להעיד על אומד דעתם של הצדדים ושמהוות חלק בלתי נפרד ממלאכת פרשנות החוזה. לשיטתה של המבקשת, הנסיבות החיצוניות להסכם מקבלות משנה חשיבות כשעסקינן בחוזה בין בני זוג שנועד להסדיר את זכויותיהם על פני תקופה ארוכת שנים. עוד היא טוענת, כי בפרשנות ההסכם יש להתחשב בעובדה שבני זוג התנהלו במתכונת של שיתוף רכושי מלא למשך כעשרים שנה, אפילו בנכסים שהגדירו בהסכם כרכוש נפרד.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה אני סבורה כי דינה להידחות מאחר שאינה עומדת באמות המידה המצמצמות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות, ובשתיהן ניתנו החלטות המבוססות על ממצאי עובדה. חרף טענות המבקשת, אין מדובר במקרה המעורר שאלה משפטית עקרונית. מדובר במקרה שבו ההסכם שנעשה בין הצדדים הסדיר באופן ספציפי את נושא השיתוף בזכויות בין הצדדים. הסדרה זו תאמה את נסיבותיהם האישיות של הצדדים, שהתאפיינו ברקע המשפחתי הרלוונטי שלהם. על רקע זה, אין די בטענתה הכוללנית של המבקשת שלפיה התמשכותה של מערכת יחסים זוגית גוברת על הסכמתם הכתובה והמפורשת של הצדדים. קבלת טענה זו באופן גורף, ללא התחשבות בנסיבות העניין, עלולה לשמוט את הקרקע תחת הטעם בהסכמות בתחום זה בכלל.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.