בע"מ 6066/00 חאלד אעדילי ועוד 6 אח' נ. חב' סלקום ישראל בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיה חויב כל אחד מן המבקשים 1-6 ליתן ערובה בסך 10,000 ש"ח לתשלום הוצאות המשיבה באם תדחה התביעה, ואילו המבקשת 7 חויבה ליתן ערובה בסך 25,000 ש"ח.

המבקשים הגישו תביעה כספית כנגד המשיבה. על פי הנטען בכתב התביעה, נגרם למבקשים, שמכרו בשטחי הרשות הפלסטינית כרטיסי "טוקמן" המשמשים לקיום שיחות טלפון במכשירים סלולריים ברשת המשיבה, נזק, כתוצאה מכך שהמשיבה גרמה לחסימת כרטיסים אלה, ומסרה ללקוחות שפנו אליה בעניין זה כי, הסיבה לכך היא כי הכרטיסים הינם גנובים. המשיבה הגישה כתב הגנה, ובו טענה, לצד מספר טענות סף נוספות, כי יש לחייב את המבקשים בהעמדת ערובה להוצאותיה, באם תדחה התביעה. בית המשפט המחוזי, לאחר שהורה למבקשים להתייחס לטענות הסף אשר נטענו על ידי המשיבה בכתב הגנתה, כאילו נטענו בבקשה בכתב, ולאחר שקיבל לידיו את תגובת המבקשים, נענה לבקשה להעמדת ערובה. כך נימק בית המשפט קמא את החלטתו:

"התובעים 6-1 הם תושבי הרשות הפלסטינאית, על כך אין מחלוקת, ומשום כך יקשה על הנתבעת להיפרע את הוצאותיה אם יחוייבו בהן. לפיכך יתנו כל אחד ערובה בסך 10,000 ש"ח לתשלום הוצאותיה של הנתבעת, אם בהפקדת הסכום בקופת בית המשפט ואם בערבות בנקאית צמודה למדד המחירים ואינה מוגבלת בזמן.

התובעת 7 היא חברה. סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-, אמנם בוטל... אבל אין טעם טוב לגרוס כי חזקה שנגזרה ממנו... בטלה אף היא מניה וביה, כל עוד לא הוכח כי לחברה נכסים שמהם ניתן להיפרע. לפיכך תתן היא ערובה כאמור, בסך 25,000 ש"ח".

2.כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשים טוענים, כי טרם שעשה שימוש בסמכות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע (תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-), שומה היה על בית המשפט לבחון, מלבד שאלת מקום מושבו של התובע, גם שיקולים נוספים, כגון סיכויי ההצלחה של התביעה, מצבו הכספי של התובע, ושיקולי צדק. בהקשר זה מציינים המבקשים, כי בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית נחתמה התחייבות לעזרה הדדית בביצוע פסקי דין. בית המשפט קמא - כך טוענים המבקשים - נימק החלטתו אך בכך שהמבקשים הינם תושבי הרשות הפלסטינית. בשל מצבם הכלכלי הרעוע, כך טוענים המבקשים, מחייבת אותם החלטת בית המשפט קמא למשוך את תביעתם. לגוף העניין, סבורים המבקשים כי סיכויים ההצלחה בתביעתם גבוהים.

עוד טוענים המבקשים, כי על פי הדין החל כיום, חיוב חברה בהוצאות צריך להיבחן בהתאם לתנאי תקנה 519 ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה להפעלת תקנה זו. המבקשת 7, כך הם טוענים, הנה חברה ישראלית אשר מקום מושבה בישראל, ולא הובאה כל טענה או ראיה בדבר מצבה הכלכלי.

לחילופין, טוענים המבקשים כי יש להפחית את סכום הערובה שנקבע על ידי בית המשפט קמא.

3.מנגד, טוענת המשיבה, כי בהיות המבקשים 1-6 תושבי הרשות הפלסטינית - אשר דינם כדין תושבים זרים - ומשלא הצביעו על נכסים הנמצאים בארץ מהם ניתן יהיה להיפרע, חלה עליהם חובה להעמיד ערובה להוצאות המשיבה. חריג לכלל זה קיים ביחס למדינות החתומות על אמנת האג משנת 1954, ואולם, הרשות הפלסטינית אינה צד לאמנה ואינה יכולה להיות צד לה. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה כי לאור מקום מגורי המבקשים - ובמיוחד נוכח אירועי החודשים האחרונים - לא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות, אם אלה יושתו על המבקשים. זאת ועוד, כך טוענת המשיבה, המבקשים גם לא ציינו את כתובתם.

המשיבה טוענת, כי מצבו הכלכלי של התובע רלוונטי אך ורק לגבי גובה הערובה, ולא לגבי עצם הטלתה, וכי מכל מקום, לא הובאה כל ראיה בדבר מצבם הכלכלי הקשה הנטען של המבקשים. בעניין זה אף מפנה המשיבה לכתב התביעה של המבקשים, שם נאמר כי המבקשים השתכרו סכומים גבוהים מאד, וכי פעילותם העסקית עדיין נמשכת (אם כי, לטענתם, בתפוקה נמוכה יותר). באשר לסיכויי התביעה, סבורה המשיבה כי המדובר בשיקול שבית המשפט רשאי לשקול, כאשר על פני הדברים ההגנה דחוקה, וכי מכל מקום, סיכויי התביעה נמוכים.

אשר למבקשת 7, טוענת המשיבה כי החזקה לפיה יש מקום לחייב חברה בע"מ בערובה להוצאות, עודנה שרירה וקיימת, גם לאחר ביטולו של סעיף 232 לפקודת החברות, שכן נובעת היא מן הרציונל שבבסיס רעיון הערובה להוצאות, ולא מלשונו של סעיף 232 הנ"ל. המבקשת 7, כך מוסיפה המשיבה וטוענת, לא הביאה כל ראיה כי תוכל לפרוע את הוצאות המשיבה.

דין הבקשה להידחות.

4.על-פי האמור בתקנה 519, רשאי בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. בית המשפט עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הינו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו - אם תפסקנה כנגדו - תהא קשה או בלתי אפשרית (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 900). בית המשפט איננו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו - הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, לא מצאתי כי יש מקום, בנסיבות העניין, להתערב בשיקול הדעת של בית המשפט קמא שהחליט כי על המבקשים להפקיד ערובה להוצאות המשיבה. והדברים אמורים אף באשר למבקשת 7. בהתחשב בסכום התביעה, לא מצאתי גם מקום להתערב בסכום הערובה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה, בסכום של 5,000 ש"ח.