בע"מ 615/16 פלוני נ. פלוני

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.9.2015 (עמ"ש 41483-05-13, סגני הנשיא י' שנלר ,

ק' ורדי והשופט ח' ברנר ). בפסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב 1 על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (תמ"ש 54911-01-11, השופט י' שקד ) מיום 28.3.2013.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת והמשיב 2 (להלן ביחד: בני הזוג ) נישאו בשנת 1984 ולהם שלושה ילדים. בשנת 1997 עברה המשפחה להתגורר בשכירות בדירה ברחוב הנביאים בתל אביב (להלן: הדירה ), אשר על הזכויות בה נסבה המחלוקת שביסוד הבקשה דנן.

3.בשנת 2006 החלו בני הזוג לנהל משא ומתן לרכישתן של זכויות החכירה בדירה אל מול בעליה. העסקה לא יצאה בשלב זה אל הפועל, אך לאחר שנתיים נמכרו זכויות החכירה בדירה לאחיו של המשיב 2, המשיב 1 (להלן: האח ), ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמו. בני הזוג המשיכו להתגורר בדירה, והחלו להעביר לזכות האח תשלומים חודשיים, אשר טיבם אינו מוסכם בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.

4.בחלוף הזמן, יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון, ובסופה של שנת 2010 עזב המשיב 2 את הדירה. בינואר 2011 שלח האח לבני הזוג הודעת פינוי מהדירה, בשל כוונתו למכור אותה.

5.ביום 16.2.2011 המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תובענה למתן סעד הצהרתי כנגד האח. לאחר כחודש תוקן כתב התביעה וגם המשיב 2 נוסף בו כנתבע. בתביעתה המתוקנת עתרה המבקשת למתן צו לפיו בין בני הזוג לבין האח נכרת הסכם נאמנות הקובע כי הזכויות בדירה יירשמו באופן רשמי על שם האח, עד שיחליטו בני הזוג להעביר את הזכויות בדירה על שמם או על שם צד ג' אחר, לאחר שיפעלו לסילוק ההלוואה הרובצת על הדירה, באופן ובמועד שבני הזוג ימצאו לנכון. לחלופין, המבקשת עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו האח התחייב בהסכם להעביר לבני הזוג, בחלקים שווים, את הזכויות בדירה, בכפוף לכך שיפעלו לסילוק ההלוואה הרובצת על הדירה, באופן ובמועד שימצאו לנכון.

6.לטענת המבקשת, האח רכש את הדירה עבור בני הזוג מכספם, בהתאם להסכמה ביניהם שנערכה בעל-פה, נוכח יחסי האמון ביניהם. הטעם לרכישת הדירה באמצעות האח, לטענת המבקשת, היה העובדה שבני הזוג הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים ולא היה באפשרותם לקבל אשראי בנקאי, וכן חששם כי יוטל עיקול על הדירה במסגרת תביעה שהתנהלה נגדם באותה עת. המבקשת הוסיפה וטענה כי בני הזוג הם אלו אשר מימנו למעשה את רכישת הדירה – הן בסיוע לאח בהשגת ההון הראשוני לרכישה והן בתשלומים חודשיים שהעבירו לו לצרכי החזר ההלוואה שנטל האח כנגד הטלת משכנתה על הדירה. מנגד, האח טען כי מעולם לא היה הסכם, בכתב או בעל פה, בינו לבין בני הזוג באשר לדירה. התשלומים החודשיים שהועברו אליו, כך נטען, היו דמי שכירות בסכום ששילמו בני הזוג לבעל הדירה הקודם. האח הוסיף וטען כי הוא רכש את הדירה מכספו, למטרות השקעה בלבד. גרסה זו נתמכה גם על-ידי המשיב 2.

7.ביום 28.3.2013 בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התובענה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בין בני הזוג לבין האח נערך הסכם נאמנות, אשר על פיו האח רכש עבור בני הזוג את הזכויות בדירה, בכפוף להסכמתם להחזרת הכספים. קביעה זו התבססה בעיקר על עדותו של בעל הדירה לשעבר, לפיה ידע שהאח רוכש את הדירה עבור בני הזוג, ועדותה של דיירת אחרת בבניין, לפיה למיטב ידיעתה בני הזוג הם שרכשו את הדירה והם בעליה. בית המשפט לענייני משפחה מצא עדויות אלו מהימנות, ולעומת זאת מצא סתירות בעדויותיהם של האיש ושל האח. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה התרשם מקיומם של יחסים כלכליים נוספים בין האח למשיב 2 אשר לא הוסדרו בכתב, נוכח יחסי האמון בין השניים.

8.האח הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בערעורו הוא טען כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בהערכת הראיות שהובאו על ידי המבקשת. על מנת לסתור את חזקת הרישום במקרקעין, כך נטען, נדרשת הרמתו של נטל כבד, והסתמכות על שתי עדויות בלבד כאמור לעיל אינה מספיקה לשם כך. מנגד, המבקשת טענה כי הערעור הוא המשך לקנוניה שרקמו המשיב 2 והאח כנגדה, וכן שבה על טענותיה באשר להסכם הנאמנות. המשיב 2 שב והצטרף לטענותיו של האח.

9.ביום 21.9.2015 בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של האח וביטל את הסעדים שעליהם הורה בית המשפט לענייני משפחה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה להוכחת קיומו של הסכם נאמנות, וכי רוב טענותיה לא התבססו על ראיות מוצקות, אלא על השערות. בנסיבות אלה, בהתרשמות החיובית משני העדים שהובאו מטעמה של המבקשת, ומנגד בהתרשמות השלילית מעדויותיהם של האח והמשיב 2, כך נקבע, לא היה די כדי להכריע את הכף. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גרסתו של האח אף נראית סבירה יותר בנסיבות העניין.

10.להשלמת התמונה יוער כי במקביל לערעור שהגיש האח לבית המשפט המחוזי, ביום 11.7.2013 הוא הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תובענה לפירוק שיתוף (תמ"ש 24565-07-13, השופט י' שקד ) , במסגרתה הסכימו הצדדים כי לדירה ימונה כונס נכסים אשר יעמידה למכירה. בינתיים, נמכרה הדירה לצד ג' בידי כונס הנכסים, עו"ד רענן מזרחי, והכספים שהתקבלו מן המכירה מצויים בידיו. ביום 18.11.2015 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי נוכח הגשת בקשת רשות הערעור ובקשת עיכוב ביצוע לבית משפט זה בהליך דנן, לעת עתה אין מקום להורות על חלוקתם של כספי התמורה. הצדדים התבקשו לעדכן את בית המשפט לענייני משפחה בהתקדמות ההליכים.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

11.בקשה זו נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח דבריה ביקשה המבקשת להורות על עיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה. בעקבות זאת, ביום 2.2.2016 הוריתי על מתן צו ארעי למניעת שחרורה של מחצית מהסכום המוחזק בידיו של כונס הנכסים.

12.המבקשת טוענת כי על בית משפט זה לקבל את רשות הערעור נוכח הסתירות הקשות העולות בין שני פסקי הדין שניתנו בסכסוך. בנוסף, המבקשת מציינת כי החליפה ייצוג לאחר שלטענתה התנהלותו הרשלנית של בא כוחה בהליכים הקודמים גרמה לה נזק ואף הובילה לפסיקת הוצאות משפט גבוהות כנגדה בבית המשפט המחוזי, וכן להימנעות מפסיקת הוצאות לזכותה בבית המשפט לענייני משפחה (שבו טענותיה התקבלו).

13.לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מבלי לקבל לידיו ראיות חדשות ותוך התעלמות מממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי הטיל על כתפיה נטל ראיה בלתי אפשרי בנסיבות העניין, והתעלם מכך שהמשיב 2 היה הגורם הדומיננטי בין בני הזוג לניהול הכספים, באופן שמקשה עליה להציג אסמכתאות לתשלומים שהועברו על ידי בני הזוג. בנוסף, המבקשת חזרה על טענותיה בהליכים הקודמים.

14.ביום 2.2.2016 הוריתי על הגשת תשובות לבקשת רשות הערעור, ואלו הוגשו על ידי האח ביום 22.2.2016 ועל ידי המשיב 2 ביום 23.2.2016. בתשובתו טוען האח כי לא נמצא בבקשתה של המבקשת כל טעם שיצדיק דיון ב"גלגול שלישי", שכן הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, ואף לא נטען במפורש לעיוות דין. האח שב וטוען כי למבקשת מעולם לא היו זכויות בדירה נשוא המחלוקת. לטענתו, הוכח באמצעות ראיות מוצקות כי כל מקורות המימון לרכישת הדירה, וכל ההוצאות הנלוות לרכישתה, שולמו ממקורותיו הכספיים האישיים, וכי לכל הטענות בדבר הסכם נאמנות אין כל בסיס עובדתי. לבסוף, האח טוען כנגד התנהלותה הדיונית של המבקשת, המוכיחה כי גרסותיה אינן עקביות.

15.המשיב 2 ביקש בתשובתו לדחות את הבקשה, ותמך בעמדת האח באשר לבעלותו המלאה והבלעדית של האחרון בזכויות בדירה.

דיון והכרעה

16.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

17.כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה שלפני, על אף הטענות הרבות שהועלו, לא השתכנעתי כי מתעוררת שאלה עקרונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, לא התרשמתי כי התקיים בענייננו עיוות דין חמור.

18.טענותיה של המבקשת באשר לכך שהוכיחה את קיומו של הסכם נאמנות בין הצדדים הן טענות עובדתיות, אשר נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הספציפי ובממצאים העובדתיים אותם קבעו הערכאות הקודמות. טענות אלו אינן מצדיקות דיון בבית משפט זה בגלגול שלישי (ראו למשל: בע"ם 4921/15 פלוני נ' פלונית , פסקה 19 וההפניות המובאות שם (7.10.2015)).

19.בנוסף, גם בטענותיה של המבקשת בנוגע לתוצאות ההפוכות אשר אליהן הגיעו הערכאות הקודמות אין כדי להצדיק את קבלת הבקשה דנן. זאת, שכן לא תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק משום שהערכאה השנייה הפכה את התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה (ראו: רע"א 2186/14 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' החברה לפיתוח קצרין בע"מ , פסקה 21 (6.4.2012)).

20.התוצאה המתקבלת אינה פשוטה מנקודת מבטה של המבקשת, בשים לב לכך שמשמעותה היא העדר כל זכאות שלה להשתתפות בתמורה שהתקבלה ממכירתה של הדירה שבה התגוררה המשפחה ואשר לשיטתה היא הדירה המשפחתית. אולם, יש לזכור שתוצאה זו נבעה מכך שלא עלה בידה של המבקשת להרים נטל הוכחה לא פשוט – לטעון לזכויות בדירה בניגוד לרישום במרשם המקרקעין.

21.לפני סיכום, ניתן לקוות כי גם במערכות יחסים משפחתיות ישכילו צדדים להימנע מהסכמות נסתרות המכוונות להערים על נושים – זו הרי במהות הייתה טענתה של המבקשת. בתי המשפט לא נמנעו במקרה זה, ובצדק, מלבחון את הטענה לגופה. אולם, ניתן לשער כי הסכמות מסוג זה עלולות להביא לאיזון לא נכון של משאבים בין בני זוג, בשל הקושי להוכיח את תוכנן.

22.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ונוכח הוצאות המשפט הכבדות שנפסקו לחובתה של המבקשת בבית המשפט המחוזי, איני עושה צו להוצאות.