בע"מ 6167/05 פלוני נ. פלוני

1.המנוחה נפטרה ביום 23.3.01, והשאירה אחריה צוואה מיום 11.7.77, לפיה עזבונה מתחלק בין המשיבים בחלקים שווים. ביום 14.5.01 קוימה הצוואה על-ידי הרשמת לענייני ירושה.

2.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס. הנשיא ח' פיזם, א' שיף, ר' שפירא) מיום 3.5.05, לפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט א' גלובינסקי) מיום 20.10.04, בו נדחתה תביעתו של המבקש למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא זכאי למחצית מעיזבון המנוחה, כמי שהתגורר עם המנוחה במשך כ-24 שנים וחי עמה חיי שיתוף- אם מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ), אם מכוח הלכת השיתוף. כמו כן קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור שכנגד שהגישו המשיבים באופן חלקי, וחייב את המבקש בתשלום שכר דירה למבקשים. הוא אף הצהיר כי המבקש רשאי להוציא מן הדירה אך ורק פריטים מסוימים שהיו מנויים בהצהרת המנוחה. גם על כך נסובה בקשת רשות הערעור של המבקש.

3.טענות המבקש בערעור זה רובן ככולן מתייחסות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, ומבקשות להצביע על חוסר מהימנותן של העדויות מטעם המשיבים ועל סתירות ביניהן. המבקש אף פותח רבות מטענותיו בכך שבית המשפט טעה טעות עובדתית. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת ברגיל בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר מן העדים ומן הראיות שהונחו בפניה, למעט במקרים חריגים וקיצוניים, למשל "במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי , פ"ד נב (2) 582, 594). מקרה זה אינו נופל בגדר מקרים מיוחדים אלו. קל וחומר כאשר מדובר ברשות ערעור, כאשר שתי ערכאות כבר אמרו את דברן לגבי המקרה, אז ההלכה היא שרשות הערעור תוענק רק במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123). כאשר הטענות נוגעות לקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, קשה לראות כיצד הן יחרגו מהעניין שיש לצדדים הישירים למחלוקת. על כן ניתן לתמוה מדוע ראתה באת כוח המבקש לנכון לפרוש את טענותיה על פני עמודים רבים, עמוסים למכביר בציטוט עדויות ובתיאורים עובדתיים.

4.אף לגופו של עניין, הערכאות הקודמות ביססו היטב את המסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן סעד הצהרתי על שני נדבכיה. הן הדגישו כי אין תחולה לסעיף 55 לחוק הירושה במקרה בו השאיר המנוח צוואה המקנה את רכושו לאחר, וכי חזקת השיתוף נסתרה במקרה זה בשל ההסכם השני (זכרון הדברים) שנערך בין המנוחה למבקש, עליו אומנם נכתבה ההערה "מבוטל", אך ללא חתימות הצדדים. אף כי ככלל אין דרישה הכרחית של חתימה לצורך הוכחת גמירת הדעת של צד לחוזה, יש והיעדר חתימה יעיד על היעדר הסכמה (ע"א 2071/99 פנטי נ' יצהרי , פ"ד נה(5) 721, 727). מסקנתו של בית המשפט כי משלא נמצאו חתימות הצדדים על הערת הביטול, הרי יש להתעלם ממנה, היא ראויה בהתחשב בכך שבצד הערת הביטול של ההסכם הראשון כן הופיעו חתימות הצדדים.

5.באשר לדמי השימוש הראויים, אף אם ההצהרה הבלתי חוזרת נחתמה על-ידי המנוחה בלבד (כקביעת בית משפט השלום) ולא על-ידי המבקש (כקביעת בית המשפט המחוזי), הרי הכרתו של בית המשפט בהצהרה מיטיבה עם המבקש לעניין דמי השימוש, מאחר ולולא ההצהרה, שמתירה לו להתגורר בדירה במשך שנה מפטירת המנוחה, היה עליו לשלם דמי שימוש ראויים אף על שנה זו, ולא רק על שמונת החודשים מעבר לשנה, לגביהם חייבו בית המשפט המחוזי בדמי שימוש ראויים.

6.אשר על כן, הבקשה נדחית בלא שהתבקשה תשובה. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשתו הנוספת של המבקש, למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תשובה - אין צו להוצאות.