בע"מ 6205-23 בע"מ 6205-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיאה א' ואגו והשופטים ג' לוין ו-ג' גדעון) מיום 3.8.2023 בעמ"ש 59190-06-23, שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (סגנית הנשיא ע' אלפסי) מיום 17.5.2023 בת"ע 39933-05-22.

2.המבקשת והמשיבים אחים הם. הוריהם (להלן גם: ההורים) היו בעלים של דירה (להלן: הדירה), שהייתה רשומה על שמם בחלקים שווים. בשנת 2009, מספר שנים לאחר מות האב, ערכה האם צוואה, שבה הורישה את זכויותיה בדירה למבקשת (להלן: הצוואה). בשנת 2014 נחתם הסכם מתנה בין המבקשת לאמה, שבגדרו הוענקו למבקשת זכויות הבעלות של האם בדירה (להלן: הסכם המתנה). בהמשך לכך, המבקשת נרשמה כבעלת מחצית מהזכויות בדירה.

3.בחודש נובמבר 2016 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת והאם לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש 7120-11-16), בטענה שהם זכאים להירשם כבעלי הדירה, בשל הסכמות שהיו בינם לבין הוריהם, שקדמו להסכם המתנה. בפסק דינו מיום 27.3.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתם. נקבע כי הסכם המתנה בטל וכי המשיבים זכאים להירשם כבעלי הדירה. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 35700-06-19). בפסק דינו מיום 20.11.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בהסכמת המבקשת, לאחר שהצדדים הגיעו להסדר שלפיו המשיבים ישלמו למבקשת סכום של 35,000 ש"ח וכן יירשמו כבעלי הדירה (להלן: ההליך הראשון).

4.בחודש מאי 2022, לאחר פטירת האם, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבים לבית המשפט לענייני משפחה, לקיום הצוואה, שבגדרה, כאמור, הורישה האם את זכויותיה בדירה למבקשת. בתביעה נטען כי בהליך הראשון נפלו פגמים שונים, וכי המשיבים אינם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה. בפסק דינו, דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה בשל השתק עילה והשתק פלוגתא. נקבע כי עיקר טענות המבקשת בתביעתה נדונו ונדחו במסגרת ההליך הראשון, וכי הליך זה נסגר לנוכח הסדר שאליו הגיעו הצדדים, שלפיו המשיבים יירשמו כבעלי הזכויות בדירה.

5.המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי למעשה עותרת המבקשת לביטול פסק דין חלוט שניתן בהליך הראשון, וכי בנסיבות דנן, תביעה לקיום צוואת האם אינה ההליך המתאים לשם כך.

6.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי הערכאות הקודמות התעלמו מעובדות שנחשפו במסגרת ההליכים המשפטיים השני; כי כוונת האם הייתה להוריש את חלקה בדירה למבקשת; וכי הסכמת המבקשת להסדר שאליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הראשון הושגה בשל לחץ לא הוגן שהפעילו עליה המשיבים. לנוכח האמור, נטען כי קבלת הבקשה נחוצה לשם מניעת עיוות דין.

7.להשלמת התמונה, הבקשה דנן מתבססת, בין היתר, על טענות המבקשת בדבר אי-בירורה של תביעה שהגישה האם בחודש יולי 2017 לבית המשפט לענייני משפחה נגד המשיבים, בנוגע, בין היתר, לזכויות בחנויות שהיו בבעלות ההורים (תמ"ש 12795-07-17; להלן: ההליך השני). יצוין כי תביעה זו נדחתה בעקבות מתן פסק הדין בערעור בהליך הראשון, לאחר שהצדדים שם הגישו הודעה מוסכמת שבגדרה ביקשו לסגור את ההליך השני לנוכח ההסכמות שהושגו, כאמור, בהליך הראשון.

8.דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

9.כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים, אשר מעוררים שאלה משפטית עקרונית, או לשם מניעת עיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בקהלם של מקרים אלו.

10.כפי שציין בית המשפט המחוזי, תביעת המבקשת אינה אלא ניסיון לעקוף פסק דין חלוט שניתן במסגרת ההליך הראשון, ומובן כי אין לאפשר זאת במסגרת תביעה לקיום צוואה, שבגדרה טוענת המבקשת, למעשה, כי היא יורשת של נכס שאינו בבעלות המוריש. אם המבקשת סבורה כי יש לבטל את פסק הדין שניתן בהליך הראשון, בין היתר מטעמים שפורטו בבקשתה, עליה לנקוט בהליך מתאים לשם כך. בנסיבות אלו, קבלת הבקשה שלפניי אינה נחוצה למניעת עיוות דין, ואף אינה מעוררת שאלה עקרונית, ודינה להידחות.

11.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.