בע"מ 6282/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (עמ"ש 12446-12-10 ו-עמ"ש 19741-01-11, כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי , ר' לבהר שרון ), בגדרו דן בערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה באותו מחוז, אשר התייחס לשלל נושאים שבין הצדדים. בקשת רשות הערעור מתמקדת בשניים מתוך נושאים אלו – תשלום דמי שימוש לידי המבקש ביחס לדירה המשותפת, ופיצויים שחויב המבקש בגין גרימת כאב וסבל למשיבה.

2.

הצדדים נשואים משנת 1971. בשנת 1998 פרץ סכסוך ביניהם, שהוביל להרשעת המבקש בפלילים בגין מעשי אלימות כלפי המשיבה, והרחקתו לתקופה מהדירה המשותפת (להלן: הדירה ). לאחר תום תקופת ההרחקה לא שב המבקש לדירה. יצוין כי בני הזוג טרם התגרשו. בפסק-דין בהליך קודם שניתן ביום 10.1.2002 הורה בית המשפט לענייני משפחה על פירוק שיתוף בדירה, ובשנת 2009 הגיש המבקש תביעה לאכיפת פסק-הדין לפירוק.

המבקש הגיש תביעה לדמי שימוש ראויים עבור אותן השנים (משנת 1998 והלאה) בהן התגוררה המשיבה בדירה לבדה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו, בקובעו כי המבקש בחר שלא לחזור לדירה, ולכן אינו רשאי לתבוע מהמשיבה דמי שימוש. בערעור לבית המשפט המחוזי נקבע שצדק בית המשפט לענייני משפחה בדחיית התביעה בנוגע לתקופת מגורי המשיבה עד לשנת 2009. נפסק כי מאחר שהמבקש לא עשה מאומה למימוש צו פירוק השיתוף בדירה, הרי שאינו זכאי לדמי שימוש ראויים. ואולם, החל ממועד הגשת התביעה במרץ 2009, פסק בית המשפט המחוזי שזכאי המבקש לדמי שימוש ראויים. הסיבה לכך היא שכיון שהגיש תביעה למימוש פירוק השיתוף, שוב לא ניתן לומר שהמבקש ויתר עליהם. מטעם זה נפסק שהמבקש זכאי לדמי שימוש ראויים החל ממועד זה ועד ליום 12.11.12, בו הודיעו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי כי הם יפעלו יחדיו למימוש הפירוק ולשם כך יפנו לבית המשפט לענייני משפחה. שיעור דמי השימוש הראויים נקבע כחצי דמי השכירות – 1,400 ש"ח לחודש.

בחשבון הכולל חייב בית המשפט המחוזי את המשיבה בתשלום 61,600 ש"ח בגין דמי שימוש (44 חודשים, כל חודש בסך 1,400 ש"ח). מאותו סכום קיזז בית המשפט המחוזי סך 30,000 ש"ח, אותו פסק לטובת המשיבה כפיצויי נזיקין. המבקש, כאמור, הורשע בפלילים במספר מעשי אלימות כלפי המשיבה. הסכום של 30,000 ש"ח נשען על עמדת בית המשפט שעל אף אי-הוכחת כל נזק קונקרטי, המשיבה זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל שסבלה ממעשיו של המערער.

בבקשתו, חוזר המבקש על אותן הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לדעתו, מגיעים לו דמי שימוש ראויים משנת 1998, ולמצער ממועד מתן פסק-הדין בתחילת 2002 המורה על פירוק השיתוף בדירה. לגישתו, הוא מעולם לא ויתר על דמי שימוש אלו, וניסה לממש את זכויותיו, אלא שהמשיבה סיכלה ניסיונות אלו. המבקש אף מלין על גובה דמי השימוש שנקבעו, כשלדבריו דמי שכירות של דירה דומה מגיע עד ל-3,500 ש"ח, ולא 2,800 ש"ח כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בפסיקת פיצויי נזיקין לטובת המשיבה.

3.

די בסקירה קצרה של הבקשה והחומר הנלווה אליה כדי להיווכח שבקשה זו עוסקת כולה בעובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. בנסיבות מעין אלו, רק במקרים חריגים יחליט בית המשפט של ערעור להתערב בממצעים הרלוונטיים. הדברים קל וחומר מקום שמדובר בבקשת רשות ערעור .

שתי הערכאות הקודמות קבעו שהמשיב לא פעל למימוש פסק-הדין המורה על פירוק השיתוף (עד לתביעתו לאכיפת פסק-הדין בשנת 2009). משנקבעה עובדה זו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, אין דרכה של ערכאה זו להתערב בה. כך, לא מצאתי ליתן רשות ערעור ביחס לקביעת סך דמי השכירות. הסכום שנקבע בדרך האומדנא תואם את הראיות שהוגשו, אף אם ניתן היה לקבוע סכום אחר. באשר לפיצויי נזיקין, בית המשפט המחוזי הניח שמעשי התקיפה שהובילו להרשעת המבקש בפלילים גרמו למשיבה כאב וסבל. הנחה זו הינה סבירה בנסיבות העניין, וכך גם לא נפלה טעות לחומרה בגובה הפיצויים שקבע בית המשפט.

לסיום יש לציין שבית המשפט המחוזי הזכיר בפסק-דינו את מרביתן של הטענות שהוגשו לפני בית משפט זה. בית המשפט המחוזי ניתח את הזכות לדמי שימוש ראויים בפסק-דין מנומק, ויישם כשורה את הכללים הרלוונטיים על המקרה הספציפי.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.