בע"מ 6283/20פלוני נ. פלוני

1.

המבקש הוא אביהם של המשיבים. בשנת 2014 ערכו הוריו של המבקש צוואה הדדית שקבעה כי המבקש (בנם)

והמשיבים (נכדיהם)

הם יורשיהם (להלן: הצוואה משנת 2014 ). בשנת 2015 חתמו הוריו של המבקש על צוואה הדדית חדשה שהדירה את המשיבים מהצוואה וקבעה כי המבקש הוא היורש היחיד (להלן: הצוואה משנת 2015 ). מספר חודשים לאחר מכן, ביום 10.12.2015, נפטר אביו של המבקש (להלן: המנוח ), והמבקש הגיש בקשה למתן צו לקיום הצוואה משנת 2015. המשיבים הגישו התנגדות לביצוע הצוואה ועתרו לקיים את הצוואה משנת 2014. ביום 4.9.2017 פסק בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט

ע' שילה ) כי יש לקיים את הצוואה משנת 2014. בית המשפט קבע, כי הצוואה משנת 2015 נעשתה שלא מתוך רצון חופשי ותחת השפעה בלתי הוגנת מצדו של המבקש על המנוח. משכך, נדחתה הבקשה למתן צו לקיום הצוואה משנת 2015 (להלן:

פסק הדין מיום 4.9.2017 ). ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה, בהסכמת הצדדים, ביום 28.1.2018. צו קיום לצוואה משנת 2014 ביחס למנוח נחתם ביום 31.10.2018.

2.

ביני לביני, ביום 14.1.2016 ערכה אמו של המבקש צוואה חדשה, שלפיה המבקש הוא יורשה היחיד (להלן: הצוואה משנת 2016 ). ביום 30.3.2017 נפטרה אמו של המבקש (להלן: המנוחה ) והמבקש הגיש בקשה לקיום הצוואה משנת 2016. ביום 12.4.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ע' שילה ) בהחלטה מנומקת את הבקשה. בית המשפט קבע כי הצוואה משנת 2016 אינה תקפה, שכן היא סותרת את הצוואה ההדדית משנת 2014 מבלי שהיא עומדת בדרישות סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק ). בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה אין מקום לראות בחתימת המנוחה על הצוואה משנת 2015 הודעת ביטול של הצוואה משנת 2014; וכי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8א לחוק בכל הנוגע לביטול צוואה הדדית לאחר פטירת המנוח. בין טעמיו, ציין בית המשפט כי הצוואה משנת 2014 כבר קוימה לגבי המנוח ולפיכך גם מטעם זה לא ניתן לטעון כיום שהיא בטלה. בסוף ההחלטה, העניק בית המשפט למבקש שהות לשקול את צעדיו ולהגיש כל בקשה שיימצא לנכון לרשמת לענייני ירושה, וקבע כי לא תינתן החלטה המקבלת את בקשת המשיבים לקיום הצוואה משנת 2014, למשך 30 יום (להלן: ההחלטה מיום 12.4.2019 ).

3.

בהמשך, הגיש המבקש בקשה לקיים את הצוואה משנת 2015 ביחס למנוחה, שבמסגרתה שב וטען כי יש לראות בחתימת המנוחה על הצוואה משנת 2015 כהודעת ביטול של הצוואה משנת 2014. ביום 10.11.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ע' שילה ) את בקשת המבקש לקיום הצוואה משנת 2015. בית המשפט ציין כי טענה זו של המבקש נדחתה כבר בגדרי ההחלטה מיום 12.4.2019, עליה לא הוגש ערעור. נקבע כי הנמקת ההחלטה מיום 12.4.2019 יפה גם בהליך דנן. בית המשפט שב והדגיש כי אין לקבל את הטענה שלפיה יש לראות בצוואה משנת 2015 כהודעה לביטול הצוואה משנת 2014 וזאת מאחר שתוצאת מסירת הודעת ביטול (לפי סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה) היא בטלות הצוואה ההדדית – ואולם זו כבר בוצעה ביחס למנוח. בית המשפט הוסיף וציין כי אף מבלי לחזור על ההנמקה, הרי שלאחר שההחלטה מיום 12.4.2019 הפכה לחלוטה, אין לכאורה מקום לאפשר התדיינות נוספת בין הצדדים בטענה שיש לראות בחתימת המנוחה על הצוואה משנת 2015 משום הודעת ביטול לצוואה משנת 2014 (להרחבה על הליכים שניהל המבקש לעיכוב ביצוע פסק דין זה ראו החלטתי בבע"ם 3445/20 פלוני נ' פלוני (2.6.2020)).

4.

המבקש ערער על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, וביום 14.7.2020 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ת' בזק רפפורט, ד' טפרברג ומ' אילני )

את הערעור שהוגש. בית המשפט קבע כי המבקש נמנע מלערער על ההחלטה מיום 12.4.2019, בה נקבע כי אין לקיים את הצוואה משנת 2016, והיא הפכה לחלוטה ולא ניתן עוד לערער עליה. אשר לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה לגבי הצוואה משנת 2015, נקבע כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נומק היטב ו"לא נראה כי ניתן היה להימנע מתוצאה זו, בהתחשב בניתוח המשפטי כפי שבוצע בפסק הדין ושלא מצאנו בו כל טעות שבחוק".

5.

מכאן הבקשה שלפניי המופנית הן נגד פסק דינו של בית המשפט קמא, הן נגד החלטה מיום 12.4.2019, ושבמסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בבית המשפט המחוזי, שלפיהן הצוואה משנת 2015 ביטלה את הצוואה משנת 2014. לשיטת המבקש, פסק הדין מיום 4.9.2017 כבל את שיקול הדעת של בית המשפט ו"הכתיב" את תוצאות ההליך דנן. כן נטען, כי ההחלטה מיום 12.4.2019 איננה חלוטה מאחר שבית המשפט לענייני משפחה התלה את תוקף ההחלטה (בכך שנתן 30 ימים נוספים למבקש לכלכל את צעדיו) וכרך את גורלה עם גורל הבקשה לקיום הצוואה משנת 2015 ביחס למנוחה. בנוסף טוען המבקש כי ההחלטה מיום 12.4.2019 ופסק הדין של בית משפט קמא, אינם מנומקים, ויש בהם משום "חריגה קיצונית מהלכה מושרשת" הגורמים למבקש עיוות דין קשה. לטענתו, פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן תחת "ההנחה המוטעית" שההחלטה מיום 12.4.2019 חלוטה. לגופם של דברים טוען המבקש כי בנסיבות העניין, היה על בית המשפט להורות על קיום הצוואה משנת 2015 ולפיכך מבקש כי בית משפט זה יורה "על מתן צו קיום לצוואה משנת 2015 לגבי עיזבונות שני המנוחים" (סעיף 60 לבקשה). למען שלמות התמונה, יוער כי המבקש מציין בבקשתו כי הגיש תביעה חדשה לביטול ההחלטות ופסקי הדין שניתנו בעניינו (פסק הדין מיום 4.9.2017, ההחלטה מיום 12.4.2019 ופסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית משפט קמא נושא הבקשה דנן)

וכי תביעה זו תלויה ועומדת בפני בית משפט המשפט לענייני משפחה (תמ"ש (משפחה י-ם) 35292-08-20).

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר

מתקיים חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); בע"ם

538/20

פלונית נ' פלוני , פסקה 5

(19.2.2020) ). המקרה דנן לא בא בקהלם של המקרים האמורים. בעיקרם של דברים, שב וטוען המבקש כי היה על הערכאות הקודמות שדנו בצוואות האמורות להכריע כי אין לקיים את צוואת 2014. בכלל זאת, העלה המבקש טענות נגד פסק הדין מיום 4.9.2017; נגד ההחלטה מיום 12.4.2019; ונגד פסקי הדין נושא הבקשה שלפניי. טענותיו בהקשר זה הן טענות "ערעוריות" במהותן, וככאלו, אין הן מקימות עילה למתן רשות לערער (בע"ם 5251/20 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (15.10.2020) ). כן לא מצאתי לקבל את הטענה כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן "מבלי לדון ולברר בכל טענות המבקש [...] בשל הסברה המוטעית כאילו החלטתו מיום 12.4.2019 הפכה לחלוטה" (סעיף 39 לבקשה). עיון בפסק הדין מגלה שבית המשפט לא הסתפק בהחלטה מיום 12.4.2019, אלא ציין כי ההנמקה שהובאה בה רלוונטית גם להליך שלפניו. זאת ועוד, בית המשפט שב ודחה לגופה את הטענה שלפיה יש לראות בצוואה משנת 2015 הודעת ביטול של הצוואה משנת 2014 (ראו סעיף 11 לפסק הדין). טענת המבקש בהקשר זה הועלתה גם לפני בית המשפט המחוזי שציין, לגופם של דברים, כי "לא נראה כי ניתן היה להימנע" מהתוצאה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלו, אף איני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק בירור נוסף לפני ערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.