בע"מ 6309/14 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז- לוד (השופטים נד"ב, אמיר ופלאוט) בעמ"ש 21342-10-13 מיום 3.7.14, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת שירה) בת"ע 41661-03-11 מיום 18.6.13. עניינה של הבקשה – השגה על קיום צוואה.

רקע

ב.

למנוחה, ילידת 1916, היו תשעה ילדים, ששניים מהם נפטרו על פניה. המנוחה נפטרה ביום 30.4.10. המשיבה, בתה של המנוחה, ביקשה את קיום צוואתה בעדים מיום 24.8.98; על פי הצוואה, המשיבה היא היורשת היחידה של כל עזבון המנוחה. לקיום הצוואה התנגדה בת אחרת של המנוחה (המבקשת). כנטען בהתנגדות, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ולא הבינה את הצוואה שנכתבה בעברית, וזו לא הוסברה לה כנדרש.

ג.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה להתנגדות וקבע, כי אין בסיס לטענה שתוכן הצוואה לא הובא לידיעתה של המנוחה, שכן הצוואה הוקראה לה, ועובדה זו צוינה בצוואה על ידי המנוחה ועדיה, וכי אין דרישה בחוק כי עורך צוואה יסביר אותה למצווה; נאמר גם, כי "בסעיף 9 לצוואה (שלא צורפה לבקשה הנוכחית – א"ר) נאמר מפי המנוחה כי דבר הצוואה הוקראו לה מלה במלה על-ידי עו"ד צבר והוסברו לה היטב על-ידו" (אם כי אוסיף, שלגבי האישור על-ידי העדים נאמר רק "הצוואה הוקראה למנוחה מלה במלה והיא הצהירה כי זו צוואתה האחרונה"). עוד צוין, כי בנסיבות שונות בעבר אישרו מספר עורכי דין את ידיעתה והבנתה של המנוחה על מסמכים בשפה העברית שהוקראו לה, אף שלא ידעה בעצמה קרוא וכתוב. לבסוף נקבע, כי הטענה שהמשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה, מבוססת על השערות המבקשת והעדים מטעמה.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת. נקבע, כי אין חולק שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ועל כן היה צריך לקרוא בפניה את הצוואה, אך הדבר נעשה, כעולה מן האמור בצוואה ועל פי אישור העדים שבה. כן התקבלה קביעת בית המשפט לענייני משפחה, שהמנוחה הבינה את השפה העברית, ועל כן לא היה צורך בהסברת תוכן הדברים, בין היתר נוכח שוני בין צוואתה הנוכחית לצוואתה שנערכה כשנה וחצי קודם לכן, שם הורישה לחלק מילדיה. לבסוף צוין (פסקה 7), כי אין גם כל בסיס "לומר פוזיטיבית שתוכן הצוואה לא הוסבר למנוחה, או שהמנוחה לא הבינה את תוכנה או את ההקשר המשפחתי שבו היא מצויה", ונקבע, כי הטענה שהמשיבה לקחה חלק בעריכת הצוואה מבוססת על ספקולציות, וכי לא הובאו עדים רלבנטיים.

הבקשה והכרעה

ה.

בבקשה נטען, כי בהתאם לפסק הדין בע"א 2119/94

לנדאו נ' וין , פ"ד מט (2), 77 (להלן עניין לנדאו ), יש להסביר את תוכן הצוואה למי שאינו יודע קרוא וכתוב וכי אין להסתפק בהקראתה.

הכרעה

ו.

רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, והמקרה שלפנינו במובהק אינו בא בגדרי אלה. בסופו של יום, הבקשה תחומה לבעלי הדין הקונקרטיים נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה. יתר על כן, הבקשה, רובה ככולה, מופנית כנגד ממצאי עובדה, וכידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב באלה אלא במקרים חריגים (ע"א 2835/04

דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח קלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)), לא כל שכן כשהמדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי מעיון בפסקי הדין קמא לא מצאתי כשלעצמי פגם המצדיק התערבות בגלגול שלישי. בעניין לנדאו נפסק מפי השופט קדמי, שיש להקפיד כי תכנה של הצוואה יובא לידיעת המצוה, לפני שיחתום עליה, על ידי אדם המהימן עליו, "המסוגל לקרוא באזניו את הכתוב במסמך ולהסביר לו את תוכנו במידת הצורך" (עמ' 86), וכי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה. נאמר שם, כי הגם שאין חובה פורמלית לציין על גבי צוואה בעדים כי אכן הוקראה למצווה, הנה "במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה 'בעדים' ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו בלשון שהוא שומע ומבין – הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה" (ויש לראות את הדברים בדומה להוראת סעיף 22(ג) לחוק הירושה, תשנ"ה-1965 לעניין צוואה בפני רשות בלשון שהמצוה אינו שומע). בעיניי דברים אלה בחינת פשיטא; צוואה כל כולה "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד, ב') ואומד דעתו של המצוה כהוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה, הקובע כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצוה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה"; ראו גם מ' קורינאלדי, דיני ירושה, צוואות, ירושות ועזבונות (מה' 2, תשע"ב-2012) 241; לעניין צוואה הסותרת צוואה קודמת, ותוקף האחרונה במשפט העברי, ראו הראי"ה קוק "צוואה הסותרת צוואה קודמת" מאורנו (תשע"א) 385. על כן ברי, בחינת פשיטא שבפשיטא, שעל בית המשפט להשתכנע כי המצוה הבין את הצוואה והיא משקפת את רצונו: לשם כך, כנקבע גם בעניין לנדאו ( שם ), כי במקרים המתאימים יוקפד כאמור מעלה. הן בית המשפט לענייני משפחה הן בית המשפט המחוזי בענייננו הגיעו לידי מסקנה, שנמצאו לה תימוכין בגוף הצוואה, כי זו הוקראה למנוחה כנדרש, וכאמור לפי הבנתי גם הוסברה לה (ככתוב בצוואה עצמה) – אך מכל מקום הובנה על ידיה כפי העולה מן הנסיבות. על פי הראיות גם ידעה עברית, אף שלא ידעה קרוא וכתוב. ועוד, עריכת צוואה שנה וחצי קודם לכן, שבה הורישה המנוחה את עזבונה לארבעה מילדיה ולאחר מכן הדירה שלושה מהם במפורש בצוואה מושא הבקשה, מחזקת על פניה את מהימנות הצוואה האחרונה. על כן דומה שאין דופי בהכרעות בתי המשפט הקודמים.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.