בע"מ 6338/16 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב (להלן ביחד: בני הזוג ) – אשר לא נישאו – כרתו שני הסכמים הנוגעים לאופן חלוקת הזכויות הרכושיות ביניהם, שהרלוונטי לעניין שלפניי הוא הסכם "חיים משותפים" משנת 2009 (להלן: ההסכם ), שעניינו בחלוקת הזכויות בין בני הזוג בדירת מגוריהם שנקנתה במשותף מכספי המשיב ומהלוואת משכנתה, שנפרעה ברובה על ידי המבקשת מדי חודש (להלן: הדירה ).

ההסכם

אומת על ידי נוטריון. בהסכם נקבע כי "כל עוד אחד הצדדים חי, הוא יהיה זכאי להתגורר בבית [הדירה – ע' פ']". לאחר שבני הזוג נפרדו, הגישה המבקשת תביעה שבגדרה עתרה – בין היתר – להצהיר כי היא זכאית להתגורר בדירה בהתאם לאמור בהסכם. ביום 9.2.2016 קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' ארבל-אסל ) כי ההסכם בטל, וזאת לאחר שנקבע כי הנוטריון שאימת את ההסכם ניהל באותה העת קשר זוגי עם המבקשת. עוד צוין בהחלטה כי בהמשך ייקבע מועד למתן הוראות להמשך ההליכים (להלן: ההחלטה הראשונה ) . המבקשת לא השלימה עם תוצאה זו וערערה עליה – ולחלופין הגישה בקשת רשות לערער – לבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך, ביום 16.3.2016 הורה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' ארבל-אסל ) על פירוק השיתוף בין המבקשת לבין המשיב בדירה, ומינה את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים במשותף למכירתה (להלן: ההחלטה השנייה ) .

2.

במסגרת הערעור, הגישה המבקשת ביום 5.7.2016 בקשה לעיכוב ביצוע שתי ההחלטות האמורות – הן בעניין בטלות הסכם, הן בעניין פירוק השיתוף (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע ). ביום 18.7.2016 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' שנלר ) את הבקשה. נקבע כי בכל האמור לעיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה, הבקשה הוגשה בשיהוי (בחלוף כ-5 חודשים מעת שניתנה ההחלטה). אשר לעיכוב ביצוע ההחלטה השנייה, נקבע כי המבקשת כלל לא פתחה בהליך השגה מתאים בעניין זה שכן ערעורה נוגע רק להחלטה הראשונה, וכי לכן אין בנמצא הליך עיקרי מתאים שאליו ניתן לסמוך בקשת עיכוב ביצוע; וכי גם בעניין זה נפל שיהוי. עוד צוין כי "נראה כי על המבקשת לעבור משוכה לא קלה בכל הקשור להשגותיה על החלטת בית משפט קמא בעניין תקפות הסכם הממון" – ומשכך, אין להיעתר לבקשת המבקשת ליתן סעד זמני במסגרת הערעור שהגישה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לדחות את בקשתה לעיכוב ביצוע שתי החלטות בית המשפט לענייני משפחה. זאת משום שביצוע הליכי פירוק השיתוף בדירה ומכירתה המידית – עובר לשמיעת הערעור – ייתרו את הערעור בהיבט זה. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים, שכן שגה בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו הראשונה בעניין בטלות ההסכם. אשר לקביעה כי המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי זו הוגשה רק משהתעורר הצורך בעיכוב ביצוע ההחלטות, זאת בשים לב למועד שנקבע לכתחילה לקיום דיון מקדמי בערעור.

4.

ביום 31.8.2016 הוריתי על קבלת תשובת המשיב. בתשובה נטען כי פרשנות המבקשת להסכם – שלפיה היא זכאית לכאורה להישאר בדירה ללא סייג גם במקרה של פרידה – שגויה; וכי הצדדים התכוונו להעניק זכות זו אך במקרה של מוות של אחד מבני הזוג. הוטעם כי אף המבקשת הודתה לפני בית המשפט לענייני משפחה כי גם לשיטתה מעולם לא ניתנה לה זכות מגורים בלתי הדירה בדירה למשך כל ימי חייה. עוד נטען כי למבקשת דירת מגורים נוספת; וכי בבעלותה נכסים נוספים, בעוד שהמשיב נותר מאז פרידת בני הזוג ללא קורת גג וכי "כל ממונו שימש לרכישת חלקו בבית נשוא המחלוקת, ונזקיו מאז חודש אוגוסט 2014 הולכים וגדלים " (ההדגשה במקור – ע' פ'). בהמשך לאמור, הוריתי כי הצדדים יגישו הודעת עדכון לאחר דיון קדם המשפט שנקבע בבית המשפט המחוזי ליום 29.9.2016. בהודעה מטעמה ציינה המבקשת כי היא עומדת על טענותיה בבקשה. לדבריה, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, היא הייתה נכונה להגיע לפשרה עם המשיב, אולם זו לא צלחה. המשיב מצדו צירף את פרוטוקול הדיון.

להשלמת התמונה יצוין כי עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי ביום 22.9.2016 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' ארבל-אסל ), שבגדרה נקבע כי באי כוח הצדדים, בכובעם ככונסי הנכסים של הדירה, יחלו בביצוע הליכי מכר הדירה "ללא דיחוי".

5.

משעיינתי בבקשה ובתשובות הצדדים לה מצאתי כי דינה להידחות. אכן, שאלה היא אם בבקשה מהסוג שהגישה המבקשת, שהיא בקשת רשות לערער על החלטה של ערכאת הערעור בבקשה לעיכוב ביצוע שהיא החלטת ביניים, כאשר – מהמידע שהובא לעיוני – לא הוגשה קודם לכן בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית, חלה אמת המידה המצמצמת שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)), או שמא אמת מידה מקלה יותר ( בע"ם 4284/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (3.8.2014)). איני רואה צורך להכריע בעניין, שכן גם לפי אמת המידה המקלה לא ראיתי לקבל את הבקשה. אשר לבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה הראשונה בעניין בטלות ההסכם: בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע – כמו גם בבחינת בקשה לסעד זמני – על בית המשפט לבחון שני תנאים מצטברים שביניהם מתקיים יחס של "מקבילית כוחות": הראשון, סיכויי הערעור; והשני, מאזן הנוחות – היינו: השוואת הנזק שייגרם למבקש אם הביצוע לא יעוכב והערעור יתקבל, לנזק שייגרם למשיב אם הביצוע יעוכב והערעור יידחה ( ע"א 8506/15 ריכטר נ' כהן , פסקה 7 (27.3.2016)). בעניין שלפניי, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע ההחלטה בעניין בטלות ההסכם, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. מאזן הנוחות בעניין זה אינו מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. ההחלטה בעניין בטלות ההסכם תוחמת עצמה אך לשאלה האמורה, ואין בה כדי להכריע בטענות אחרות של הצדדים בעניין חלוקת הזכויות ביניהם. מכל מקום, לא ראיתי כי דחיית הבקשה בכל האמור להחלטה זו כשלעצמה עלולה להוביל למצב בלתי הפיך מבחינת המבקשת, שכן ככל שיתקבלו טענותיה ניתן יהיה לשפות אותה על נזקיה.

6.

לא ראיתי להיעתר גם לבקשת המבקשת לעכב את ביצוע ההחלטה השנייה בעניין פירוק השיתוף. זאת שכן – כפי שקבע בית המשפט המחוזי – המבקשת כלל לא הגישה השגה ערעורית על ההחלטה השנייה בעניין פירוק השיתוף. ממילא – מהמידע שהובא לעיוני – עולה כי המבקשת אף לא השיגה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.9.2016 שעניינה ביצוע הליכי מכר הדירה ללא דיחוי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הערעור שהגישה המבקשת התייחס להחלטה הראשונה, שעניינה בטלות ההסכם, שניתנה עובר להחלטה על פירוק השיתוף. לכך אוסיף כי אף הערעור עצמו הוגש עובר

להחלטה השנייה בעניין פירוק השיתוף, וכי המבקשת לא הגישה בקשה לתקנו כך שיתייחס גם להחלטה זו. משכך, לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בכל האמור אין כדי לנקוט עמדה אשר להליכי ההשגה הפתוחים לפני המערערת בהקשר להחלטות אלו.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 3000 ש"ח.