בע"מ 6343/12 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה שילה והשופטות נד"ב ופלאוט) מיום 25.7.12 בתיק עמ"ש 36088-03-11,

בו התקבל חלקית ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופט ויצמן) מיום 9.3.11 בתיק תמ"ש 24380-09, כפי שיפורט להלן. הפרשה עניינה תביעה לסילוק יד כנגד המשיבה (כלתהּ של המבקשת) ובניה הקטינים, לאחר ביטול הרישיון להתגורר בדירה בבעלותה של המבקשת (להלן הבית ), שניתן למשיבה ובעלה לשעבר (בנה של המבקשת ; להלן הבעל לשעבר ) במשך תקופת נישואיהם.

רקע עובדתי והליכים קודמים

ב.

נידרש בקצרה לעובדות הצריכות לענייננו. המשיבה ובעלה לשעבר נישאו בשנת 1992, ונולדו להם שלושה בנים. במשך שנות נישואים (18 שנה) התגוררו הזוג וילדיהם בבית שבבעלותה של המבקשת. בשנת 2010, לאחר תקופה ממושכת של הידרדרות ביחסים, התגרש הזוג והבעל עזב את הבית. בהמשך לכך נתבקשה המשיבה – על ידי המבקשת – לעזוב את הבית עם ילדיה, ומשלא נעתרה נולד הסכסוך והוגשה התביעה לבית המשפט.

ג.

המבקשת טענה, כי מדובר בבית אשר בבעלותה ובו ניתנה רשות לבני הזוג להתגורר; רשות זאת - כך נטען - ניתנה כל עוד חיו בני הזוג יחדיו בשלום והרמוניה, וקיימו שכנות טובה עם המבקשת ושאר בני המשפחה. עוד טענה, כי הוסכם מראש שהרשות מותנת בכך שעם הפסקתה יפנו בני הזוג את הבית באופן מיידי. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המבקשת בחלקה וקבע, כי הבית יפונה, אך הפינוי יידחה עד הגיעו של בן הזקונים במשפחה לגיל 21. בית המשפט התנה את הפינוי בכך שישולמו למשיבה מלוא יתרת המוהר ומזונות הקטינים שחויב בנה של המבקשת - הבעל לשעבר - לשלם בבית הדין השרעי (כחלק מהליך הגירושין), וכן פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין חלקה בהשקעות בבית בתקופת הנישואים. הוטעם, כי המבקשת היא הבעלים החוקי של הבית, אך היא העניקה למשיבה רישיון להתגורר בו; זאת, מבלי שסוכם מראש על מועד סיומו, ומתוך הנחה שאילו נמשכו חיי הנישואין בשלום, היה הנכס ניתן בידיהם לאחר אריכות ימיה של המבקשת. בית המשפט קבע, שניתן לבני הזוג רישיון לגור בבית כל עוד הם נשואים זה לזו (ודחה תנאים אחרים לגביו), ולפיכך לאחר הגירושין בוטל הרישיון; אך בינתיים השקיעו בני הזוג השקעות מסוימות בבית. הוטעם, כי בנסיבות המקרה יש לאזן בין זכויותיה הקנייניות של המבקשת לבין הסתמכותם של בני הזוג על הרישיון; וכי השקעת בני הזוג בשיפוץ הבית ובהרחבתו מצדיקה מתן פיצוי בסך 100,000 ₪ למשיבה בגין ההשקעה שאבדה. זאת חרף העובדה שהמשיבה לא הציגה ראיות (כגון חשבוניות) לגובה ההשקעה, והפיצוי חושב על דרך האומדנה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית (ביום 25.7.12) את ערעור המבקשת על פסק דין זה. נפסק, כי אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה לפיהן, בין היתר, ניתן לזוג רישיון להתגורר בבית ללא הגבלת זמן. עם זאת, בניגוד לממצאים אלה, נקבע שאין לקשור את החיובים הכספיים שהוטלו על בעלה לשעבר של המשיבה עם עניינה של המבקשת, ולפיכך אין גם מקום להשית חיובים אלה על המבקשת כתנאי לפינוי הבית. הוטעם, כי החיובים הוטלו על הבעל לשעבר במסגרת הליך הגירושין מתוקף היותו אביהם של הקטינים החייבים במזונות, ונוכח הגירושין עצמם (לעניין המוהר).

ה.

בדבר הפיצוי בגין החזר עלותה של ההשקעה בבית, נאמר כי מבחינה עקרונית מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי בדרך של אומדנא דדיינא, וכי כאשר עסקינן בהוצאות במסגרת התא המשפחתי ניתן להניח שאין הצדקה מיוחדת לשמירת קבלות או ראיות אחרות להוצאות הכספיות הנעשות בשגרה. עם זאת, בדבר שיעור הפיצוי סבר בית המשפט המחוזי, כי יש להעמיד את גובה הפיצוי על מחצית הסכום שנקבע, קרי 50,000 ₪ בלבד.

הבקשה

ו.

כלפי פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור (1.5.12). בה חזרה המבקשת על מכלול טענותיה בפני שתי הערכאות הקודמות; מרביתן הופנו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, ורק שני העמודים האחרונים בבקשה התייחסו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי בשעה שסמך ידו על קביעת הערכאה הראשונה, לפיה התכוונה המבקשת להעניק במתנה את זכויות הבעלות בבית לזוג לאחר אריכות ימיה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משפסק למשיבה פיצוי ללא ראיות ממשיות; וכי בכל מקרה אומדן שווי ההשקעה וגובה הפיצוי שנפסק סוטים מן ההלכות הקיימות בתחום זה.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בפני בית משפט זה נשקלת רק מקום בו הבקשה חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה חמש עשרה, 2007 ) כרך ב, 1273-1271 ). הבקשה הנוכחית לא התיימרה לכך; היא גדורה לנסיבותיה הקונקרטיות ולא הועלתה בה כל טענה בדבר הטעמים לשקול רשות ערעור לפי ההלכה המושרשת (ראו

אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) וההפניות שם). עיקר טענותיה עסקו - כאמור - בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה; ברי, כי מקומן של טענות אלה אינו במסגרת בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי. לא מצאתי בבקשה סוגיה משפטית או ציבורית חשובה המצדיקה מתן רשות לערעור נוסף . סבורני, כי המבקשת מיצתה את טיעוניה בפני הערכאות הקודמות והן הוכרעו כדבעי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק הן מבחינת הפיצוי שנפסק ודחיית מועד הפינוי, הן מבחינת ניתוק הקשר לחובות הבעל. במובהק אין איפוא מקום למתן רשות ערעור בגלגול נוסף.

ח.

אומר דברים קצרים, מעבר להכרח, על הפרשה לגופה. עיקר הבקשה נסב על סוגית ביטול הרישיון (ראו נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב, 63-24 (תשנ"ה); ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים , פ"ד לט(2), 337). ביטול רישיון במקרקעין כפוף לעקרונות צדק וסבירות בנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה, במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט (ראו עניין סלונים , 340; רע"א 1156/02 עבד אל סלאם

חיר נ' לידאי פ"ד, נז(3) 949). במקרה דנן מצא בית המשפט לנכון לאזן בין זכויותיה המוקנות של המבקשת במקרקעין לבין אינטרס ההסתמכות של בעל הרישיון ופיצוי בעבור השבח בנכס. מדובר בעקרונות המוכרים גם מן המשפט העברי: "היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתר על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח..." (רמב"ם, גזילה ואבידה י, ז (א)).

ט.

בנידון דידן הכריעו הערכאות הקודמות, כי אין מדובר בחוזה מתנה (אלא ברישיון בלבד), הגם שנקבע כממצא עובדתי שהמבקשת הצהירה על כוונתה להעניק לזוג את הבית בסוף ימיה; משכך נקבע, כי משיקולי צדק והגינות יש להגן על אינטרס ההסתמכות של המשיבה, לדחות את מועד הפינוי ולהעניק לה פיצוי על השקעותיה בנכס. לא מצאתי בהכרעות אלה כל חידוש המצדיק התערבות ודיון שיפוטי נוסף.

י.

לבסוף - לעניין הפיצוי על דרך האומדנה, אכן - כפי שצוין בבקשה - לצורך חישוב פיצוי על דרך האומדנה ניתן להשתמש בנתונים גולמיים בצירוף הערכתו של בית המשפט, וזו על פניה גם דרך המלך במקרים כגון דא. ואולם, כל מקרה לגופו, במיוחד נכון הדבר בסכסוכים בתוך המשפחה; זאת - כל עוד מדובר במערכת ראיות סבירה המאפשרת לבית המשפט לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי. במקרה הנוכחי דובר על השקעות בסיסיות במסגרת הבית, שיפוצים פנימיים ובניית מרפסת; אין מדובר בסוגיות המצריכות מומחיות מיוחדת כדי להעריכן. גישה זו מתיישבת גם עם הקו הקפדני בפסיקה (ראו רע"א 4630/10 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם), פסקה 15(א) – השופטת (כתארה אז) נאור), לפיו לצורך פסיקת פיצוי על דרך האומדנה יש להציג בפני בית המשפט "נתונים סבירים". במקרה הנוכחי, החליט בית המשפט המחוזי להתערב גם בגובה הפיצוי שנפסק, ולהפחיתו עד מחצית הסכום. גובה הפיצוי שנפסק אינו חורג באופן המצדיק רשות ערעור.אין מדובר בסכומי כסף מופרזים, והפיצוי משקלל בתוכו גם את הבלאי וההנאה של המשיבה מן הנכס כפי שדרש המבקש. כך או כך לא מצאתי, כי בסוגיה זו נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק רשות ערעור.

י"א.

סוף דבר, איני נעתר לבקשה.