בע"מ 6470/15 בע"מ 6470/15

1.מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 21826-04-14, סגן הנשיא ב' ארבל , השופט הבכיר ז' הווארי והשופט ש' אטרש ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (תמ"ש 14046-11-11, השופטת ג' ג'בארין כליפה ), בו נקבע כי משיבה 1 (להלן: המשיבה ) ביטלה כדין חוזה שבו ויתרה על זכויותיה בנחלת המבקשת – ועל כן אין לאכוף התחייבות זו.

רקע וטענות המבקשת

2.בשנת 1990 מינו המבקשת ובעלה ז"ל את בנם, בעלה המנוח של המשיבה, כ"בן ממשיך" בנחלתם – אליה צורף מגרש נוסף על מנת לאפשר לבני הזוג לבנות את ביתם במקום. בשנת 2006 הלך הבן לעולמו בטרם עת, והותיר אחריו את המשיבה כשהיא מטופלת בארבעה ילדים. לאחר מותו, ביום 21.9.2006, חתמו המבקשת והמשיבה על שני תצהירים נפרדים: באחד מהם ויתרה המבקשת על זכויותיה בפוליסת ביטוח חיים של הבן המנוח, בה הייתה רשומה כמוטבת, ובמשנהו ויתרה המשיבה על זכויות "בן ממשיך" בנחלת המבקשת – בכפוף לקבלת המגרש הנוסף שצורף לה בשעתו ללא תמורה. ביום 17.4.2007 חתמו המשיבה, המבקשת ושניים מבניה, על מסמך "סיכום פגישה" שעיקרו דומה: המבקשת תנקוט בפעולות הדרושות להפרדת המגרש הנוסף מן הנחלה העיקרית, ואילו המשיבה תחתום על כתב ויתור שבו תוותר על זכויותיה כ"בן ממשיך".

בפועל, משכה המשיבה את כספי פוליסת הביטוח – בסך של כ-100,000 ₪ – אך סירבה לחתום על המסמכים הנחוצים לשם ביטול מינויה כ"בן ממשיך". משכך, התבקש בית המשפט לענייני משפחה בטבריה להורות למשיבה לחתום על הטפסים הרלוונטיים, בהתאם להתחייבותה. ברם, בפסק דין מפורט ומנומק מצא בית המשפט – בהתבסס על הראיות שבפניו, ועל התרשמותו ממהימנותם של הצדדים – כי החוזים נחתמו תחת "לחץ, כפייה והטעיה", וממילא קמה למשיבה עילת ביטול. נקבע כי משפחת המבקשת הפעילה על המשיבה "מכבש לחצים ואיומים", אשר כלל איומים בסילוקה מבית מגוריה, קללות ואף תקיפה פיזית – תוך ניצול מצוקתה לאחר מות בעלה והצגת מצגי שווא באשר להיקף זכויותיה. בנסיבות אלה, קמה למשיבה זכות לבטל את ההסכמים עליהם חתמה, וכך אכן נעשה. בית המשפט קבע כי סירובה המתמשך של המשיבה לחתום על המסמכים – וכן מכתב ביטול מפורש ששלח בא כוחה בשנת 2011 – עולים כדי מתן הודעת ביטול "תוך זמן סביר", כמשמעות הביטוי בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

במקביל, בית המשפט הכריע כי אין לראות בתצהירים שנחתמו בשנת 2006 משום הסכם בתמורה – קרי, ויתור של המשיבה על זכויותיה בנחלה בתמורה לוויתור המבקשת על חלקה בפוליסת הביטוח. זאת, בהסתמך על לשון התצהירים, כמו גם על התרשמותו מעדויות הצדדים – לרבות שינויים בגרסת המבקשת באשר למהות התמורה. על רקע הכרעה זו, קבע בית המשפט כי תצהיר המשיבה מהווה התחייבות לתת מתנה בעתיד, ומכאן שהמשיבה רשאית הייתה לחזור בה מהתחייבותה, בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968.

ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה כאמור, תוך שבית המשפט מאמץ את קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית – הן באשר ללחץ שהופעל על המשיבה, והן באשר לטיב ההתקשרות שבין הצדדים – ומציין כי הן מבוססות על התרשמותה הישירה מן העדים, כמו גם על חוסר סבירות גרסת המבקשת. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

לטענת המבקשת, נפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות שגיאות מהותיות. ראשית, הקביעה כי התצהירים שנחתמו בשנת 2006 אינם מהווים עסקה בתמורה מנוגדת, מיניה וביה, לקביעה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה – על פיה, התנתה המבקשת את ויתורה על חלקה בפוליסת הביטוח בוויתור מקביל של המשיבה על זכויותיה בנחלה. שנית, מאז חתמה המשיבה על תצהיר הוויתור ועד מתן הודעת ביטול מפורשת חלפו לא פחות מ-5 שנים. בנסיבות אלה, ברור כי ההודעה לא ניתנה בתוך זמן סביר, כדרישת חוק החוזים, כך שהמשיבה אינה רשאית עוד להתנער מהתחייבותה. המבקשת סבורה כי סוגיות אלה מעוררות עניין ציבורי רחב, ועל כן יש להעניק לה רשות ערעור – הגם שמדובר בגלגול שלישי.

הכרעה

3.דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובה. כידוע –

"מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי והזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול נקבע לפי נסיבות הענין. סבירות הזמן אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו" ( ע"א 395/83 שלום

נ' יכין חק"ל חברה חקלאית בע"מ , פ"ד לט (2) 737, 740 (1985)).

בין יתר הנסיבות הרלוונטיות, על בית המשפט לבחון בהקשר זה את מהות החוזה וטיבו, וכן את התנהגותם של הצדדים (ע"א 8012/12 רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון , פס' 44 (11.3.2014)). במקרה שלפנינו, ניתח בית המשפט לענייני משפחה את התנהלות המשיבה לאחר חתימתה המאולצת על הסכמי הוויתור, וקבע כי ניסתה לבטל אותם בדרכים שונות – הגם שנסיבותיה האישיות, לרבות לחץ שהפעילו עליה המבקשת ובניה, מנעו ממנה לנקוט באמצעים משפטיים הולמים. כמו כן, הודגש כי בשום שלב לא הסכימה המשיבה לפעול על פי ההסכמים שעליהם אולצה לחתום, ולא יצרה רושם של ויתור על זכות הביטול. בנסיבות אלה – ובהתחשב בכך שענייננו בחוזה מתנה שהמבקשת אף לא שינתה בגינו את מצבה, כפי שקבעו הערכאות הקודמות – לא מצאתי פגם במסקנה לפיה המשיבה ביטלה את ההסכמים כדין . מכל מקום, מדובר בקביעה נקודתית שאינה חורגת מתחום עניינם של הצדדים, על כל המשתמע מכך באשר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

אשר לטענות שעניינן סיווג תצהיר הוויתור, אבהיר בקצרה כי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין מבוססות על ממצאי מהימנות, תואמות את לשון התצהירים, ואין כל עילה להתערב בהן. משנמצא כי התצהירים נועדו להיטיב עם הצד השני – ולא ליצור עסקה המכילה "התחייבויות הדדיות שוות ערך ומעמד" – אין ממש בטענה כי די בעצם הצבתו של תנאי מפסיק כדי לשנות את סיווגם כחוזי מתנה (ראו והשוו בע"מ 1119/06

פלוני נ' פלוני , פס' 11 (23.11.2006); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר , פ"ד לו(4) 57, 66 (1982)). לפיכך, אין כל סתירה בין הקביעה לפיה המבקשת התנתה את ויתורה על חלקה בפוליסת הביטוח בוויתור מקביל מצד המשיבה, לבין הקביעה כי החוזים שבפנינו אינם מהווים עסקה בתמורה. כך או כך, משנמצא כי המשיבה ביטלה כדין את הסכמי הוויתור, אין בסוגיית הסיווג כדי להשפיע על התוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות.

4.סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.